קחו עמכם איזה קובי בראיינט שתרצו / טור
גם אם הייתה מאוחרת מדי, ההחלטה של כוכב הלייקרס לפרוש הייתה נכונה. הפחד שלו להפסיק לשחק, היה זהה לפחד שלנו להפסיק לראות אותו משחק. להבין שהוא, ואנחנו, הזדקנו. וכעת, אלה שהעריצו ואלה ששנאו, יזכו למסע הוקרה אחרון לאחד הגדולים בהיסטוריה. מסע ראוי. שרון דוידוביץ' על קובי בראיינט, וכל מה שהוא טומן בחובו
קובי בראיינט פרש מזמן. זה קרה ב-12 באפריל 2013. לוס אנג'לס לייקרס, זו שהייתה אמורה להיאבק על אליפות עם שמות כמו דווייט הווארד, פאו גאסול וסטיב נאש, פגשה את גולדן סטייט כשהיא בכלל נאבקת על כרטיס אחרון לפלייאוף.
בראיינט, באחת העונות ההרואיות שלו, כשהוא סוחב כמעט לבדו את הקבוצה המקרטעת ונבחר פעם נוספת לחמישיית העונה, חדר לסל שלוש דקות לסיום, בפיגור שתי נקודות. הוא נעצר בעבירה, נפל לקרקע ונאנק מכאבים.
למרות שבקושי יכול היה לעמוד על הרגל, למרות שהקבוצה לקחה פסק זמן ולמרות שיכול היה לבקש חילוף, בראיינט התעקש ללכת לקו העונשין. כי הקבוצה שלו הייתה בפיגור. הוא קלע את שתי הזריקות ומיד לאחר מכן ירד מהמגרש, מדדה, כשברקע אולם מלא נעמד על הרגליים ומוחא כפיים.
הלייקרס ניצחו את אותו משחק. בשתי נקודות.
בדיעבד התברר שהוא קרע את גיד האכילס (פציעה הרסנית שגמרה קריירות לרבים) ואותן שתי קליעות עונשין, היו אקורד הסיום ל-"קובי בראיינט" האמיץ, ההרואי, הבלתי מתפשר. ההפנמה האמיתית שהקריירה הגיעה לקצה, הובהרה רק בשבוע שעבר. שוב נגד גולדן סטייט. חבורת השחקנים הצעירה והמוכשרת, זו שגדלה על קובי בראיינט כאליל – צפתה בו בערב הקליעה הגרוע בקריירה, עם 1 מ-14 מהשדה ו-4 נק' בלבד.
אלה היו כמעט שנתיים וחצי כואבות, מרובות פציעות והחלטות לא נכונות, משכורת מנופחת ו-54 משחקים בלבד. הרגע מה-"פרישה" ועד ההפנמה שזה נגמר, הפכו את אחד השחקנים הגדולים בהיסטוריה לאחד השחקנים הגרועים בליגה (זו אינה הערה מעליבה, זו עובדה. הוא במקום האחרון בליגה באחוזים מהשדה, מקום אחרון באחוזים מהשלוש וכמעט מקום 400 במדד הפלוס/מינוס כשהוא על המגרש).
עד הקצה
קובי בראיינט עשה את הדבר הנכון כשהחליט לפרוש, גם אם עשה זאת מאוחר מדי. עם כל הרצון להמשיך ולראות אותו פעם נוספת, שוב את הג'אמפ שוט המושלם, את ההטעיה עם הגב לסל, אולי אפילו עוד חדירה שמסתיימת בדאנק – זו הייתה ההחלטה הנכונה. הפחד שלו להפסיק לשחק, היה זהה לפחד שלנו להפסיק לראותו אותו משחק. להבין שהוא, ואנחנו, הזדקנו.
כמו כל הקריירה שלו, גם את סופה הוא לקח לקצה. לפעמים רחוק מדי. הוא היה מהראשונים שהעזו לצאת מהתיכון ישירות ל-NBA, גם אם כולם חשבו שזה מוקדם מדי. היחיד שלא חשש להתעמת עם העוצמה והממדים של שאקיל אוניל, גם אם כולם סברו שזה יפגום באפשרות לשושלת המפוארת אי פעם.
והוא היחיד שקרא תיגר אמיתי על גדולתו של מייקל ג'ורדן, למרות שכולם ניסו. דור שלם של ילדי "BE LIKE MIKE", ורק אחד, אדם בודד בדור שלם של מיליוני ילדים, שהצליח להיות כמו מייק. לפעמים כמוהו, הרבה פעמים הכי קרוב שאפשר.
כעת, כמו ד"ר ג'יי בעונתו האחרונה או קארים עבדול ג'אבר, קובי בראיינט יזכה לכבוד המגיע לו. מסע פרידה ארוך ומרגש, משחק אחר משחק ומגרש אחר מגרש, עם "סטנדינג-אוביישן" בכל מקום. וזה לא משנה אם יקלע 1 מ-16 מהשדה, או ישחיל את סל הניצחון.
קובי אחד, פנים רבות לו
קובי הקשוח, אולי אחד הספורטאים הכי קשוחים אי פעם, נפרד בפואמה קצרה. קצת מרגשת, קצת קיטשית. מהלך סימבולי לניגודיות העצומה שהוא טומן בחובו.
כי זה לא משנה מה תחליטו לקחת אתכם הלאה. אם תרצו לזכור את קובי הסופרסטאר, או האגואיסט. אם תתמקדו בלילה בו קלע 81 נק', או את העובדה שחילק באותו משחק 2 אסיסטים בלבד. אם תדגישו את שלוש האליפויות שלקח "תחת חסותו" של שאקיל, או דווקא את שתי אלה שסחב על גבו את הלייקרס.
זה לא חשוב אם תגידו לעצמכם שהוא קלע יותר נקודות ממייקל ג'ורדן בקריירה, או שהייתה לו טבעת אליפות אחת פחות ממספר 23. אם תזכרו את שחקן ההתקפה המושלם על המגרש, או את האגו-מניאק מחוצה לו. את סלי הניצחון מול פיניקס, או בערב עמום ומסתורי בדנבר.
במשך כמעט שני עשורים נשאתם עמכם את קובי בראיינט. את כל מה שהשם הזה מכיל. וזה לא משנה אם אהבתם או שנאתם אותו – גם אתם יודעים שמגיע לו מכם "סטנדינג אוביישן".
מסכימים?
בואו לדבר על זה בעמוד הטוויטר של שרון דוידוביץ' ובדף הפייסבוק שרון דוידוביץ' / אוי דוידוביץ'
הקריירה של קובי בראיינט בתמונות
(צילום: gettyimages)
(צילום: AP)
(צילום: רויטרס)
(צילום: רויטרס)
(צילום: איי פי)
(צילום: איי פי)
לפנייה לכתב/ת 
