קואו-פיטליזם: קפיטליזם עם שיתוף פעולה
בני האדם בעידן הרשתות החברתיות וכלכלת השיתוף לא מפסיקים להיות אגואיסטים, אבל הם הרבה יותר אמפטיים לצרכים של אחרים. אז מדוע החיים שלנו לא הפכו להוגנים יותר? לטענת החוקר דירק הלבינג, כדי לקדם שוק חופשי מוצלח יותר, עלינו גם להציע מודל חדש של ארגון חברתי
רבים מאיתנו מרגישים שמשהו משתנה בכלכלה ובחברה. אנחנו מוכנים פחות ופחות לקבל תופעות שבעבר היו מקובלות. יש כאלה שקושרים את השינוי התודעתי הזה עם משברי הקפיטליזם של השנים הקודמות ויש שיאמרו שהכל קשור להתפתחות הטכנולוגית; לרשתות החברתיות ולמודלים העסקיים החדשים מעולם ההייטק.
לטורים נוספים של אושי שהם קראוס
יש שיגידו שפייסבוק מאפשר קשר חדש בין אנשים ומודעות חדשה ויש שיגידו שיש כאן פשוט הבשלה היסטורית של תהליכי עומק ותיקים.
אפשר לכנות את התופעות האלה בשמות רבים. לצורך העניין אני בוחר בהגדרתו של ידידי החוקר והמרצה נעם מנלה, ומשתמש בשם "קואו-פיטליזם"; קפיטליזם של שיתוף פעולה.
זוהי (אולי) וריאציה חדשה של קפיטליזם (ושל התארגנות חברתית), אבל קפיטליזם אחר. כזה שמאפשר לעסקים להמשיך לפרוח, אבל כזה שמדבר אחרת אל בני החברה ומאפשר עולם שונה. הקפיטליזם הזה מתבטא לא רק ביחסי החברות המסחריות לציבור, אלא גם ביחסי העבודה בתוך החברות.
אז למה אני מדגיש שהקפיטליזם הזה מתפתח "רק אולי"? מפני שכולנו בעלי נסיון וכולנו מכירים מגמות שהיו כאן, ביקרו אותנו לזמן קצר ונעלמו. כרגע, אנחנו בתחילת הדרך ואי אפשר לדעת בבטחה לאיזה כיוון אנחנו צועדים.
ובכל זאת, הנושא הזה מעניין ושווה לימוד משותף פה. בטורים הקרובים אנסה לשים את היד על המגמות החדשות האלה ואשתדל להציג בהם מודלים קונקרטיים לארגון חברתי חדש. אלה יהיו מודלים חדשים שמסתובבים בשוק; בחברות, אצל יועצים ארגוניים, יזמים ואנשי חזון. אבל נתחיל בהקשר תיאורטי.
איפה אנחנו מבחינה תאורטית
התיאורטיקנים וההוגים של העידן החדש מתבססים על כמה אירועים וכמה מגמות. כתבתי עליהן בחודשים האחרונים.
מגמה ראשונה היא ההפיכה של החברה שלנו לחברה רשתית. אנחנו מקושרים יותר, אנחנו מעבירים אינפורמציה בקלות רבה יותר ובעלות אפסית. קשה להסתיר מאיתנו וקשה למרוח אותנו.
היכולת של ארגונים כלכליים גדולים (כמו גם של אנשי ציבור) להסתיר מאיתנו מידע הולכת וקטנה. גם היכולת שלנו להתאגד צוברת תאוצה. יחסי הכוחות משתנים. מאדם בודד מול ארגון חברתי גדול אנחנו הופכים לקבוצת ענק מקושרת שעומדת מול מוסד גדול. לאן זה יוביל? שאלה טובה.
מגמה שניה היא בעצם תוצר של הראשונה; והיא הנזילות החברתית שבתוכה אנחנו חיים. לזה הקדשתי את הטור הקודם. החיים שלנו חוזרים להיות חיי חמולות. אבל החמולות שלנו הן חמולות אד הוק. אנחנו מתכנסים בקהילות מסויימות לזמן קצוב כדי להשיג דברים מסויימים. אנחנו שייכים בו זמנית לקבוצות התיחסות שונות ולקבוצות זהות שונות. אני יכול להיות חבר בקבוצה של יצרני מכונית ירוקה לטובת האנושות, לעבוד באי בי אם, ולעשות כסף מהצד כפותר אתגרים עסקיים באתרי אתגרים.
אבל צלע מאוד חשובה בסיפור הזה מהווה השינוי המחקרי בהבנת טבעו של האדם המרושת. דיברנו בחודשים האחרונים על החוקר השוויצרי דירק הלבינג. הלבינג טוען שהאדם הרשתי לא מפסיק להיות אנוכי, אבל הוא אנוכי עם מורכבות; הוא מסוגל להיות אמפטי לצרכים של האחרים.
והנה לנו הבסיס לאדם השתפני. אדם שרוצה למקסם את הרווחים שלו, תוך הבנה לצרכים של האחרים שרוצים בכך גם הם.
מודלים?
לחוקר דירק הלבינג יש בעיה תיאורטית. אם הכל כל כך טוב, נשאל אותו, ובני האדם הם גם אגואיסטים וגם אמפטיים, מדוע החיים שלנו לא הוגנים יותר?
להלבינג יש תשובה: המודלים של הארגון החברתי, הפוליטי והעסקי, ככה הוא טוען, מתאימים למה שהיה מקובל במאה השנים אחרונות. הם מתאימים למשחקי סכום אפס ולתחרות בין אגואיסטים מושלמים.
ולכן, כך הוא טוען, כדי לקדם מצב של שוק חופשי מוצלח יותר (כן, זו המוטיבציה שלו), אנחנו צריכים להציע מודלים חדשים של ארגון חברתי; כאלה שמתאימים לחברת הרשתות הנזילה והשתפנית. המודל הראשון שארצה להציג (על קצה המזלג) הוא המודל ההולוקרטי לניהול של גופים עסקיים.
הולוקרטיה והולרכיה
הולרכיה היא מושג מודרני שמורכב ממילים ביוונית עתיקה, לכן נתחיל בהסבר אטימולוגי - ההיסטוריה של המשמעות של המושג. הולון ביוונית עתיקה פירושו "הכל". היררכיה היא סידור של אנשים על פי דרגות.
אבל בימינו "הולרכיה" לא מתפרשת כ"היררכיה של הכל" אלא כהיררכיה של "הכל-ים". מבנה שבו מעגלים של תפקוד מלא מסודרים היררכית. הולון בהקשר הזה הוא גם דבר שלם ומושלם וגם חלק ממשהו גדול יותר.
במקום להסביר את מה שכתבתי אולי נקפוץ למים ונראה למה הכוונה בארגון עסקי. ובכן, נדמיין חברה רגילה, היררכית לעומת חברה הולורכית. בחברה היררכית יש מעין פירמידת כוח וסמכות. למעלה יושב מנכל ומחלק הוראות לאנשים שמתחתיו. מתחת למנכ"ל, סגנים: הם מקבלים מדיניות מלמעלה ומבצעים (סליחה על הפשטנות) באמצעות חלוקת הוראות לכפופים להם.
בהולורכיה זה מאורגן אחרת. החברה מחולקת להולונים. למעגלי תפקוד מסויימים. כל מעגל מורכב מקבוצת תפקידים לביצוע. הוא צריך לספק את הסחורה. הוא ישות לעצמה. הוא אמור ליזום להמציא ולייצר פתרונות, אבל הוא לא רק מעגל כשלעצמו, אלא הוא חלק מקבוצה (כמו) היררכית של מעגלים נוספים שלהם מטרה משותפת.
החברה כולה מסודרת באופן משוטח (כמו מישורי), לא פירמידי. הצוותים המתפקדים הם ישויות עצמאיות, אבל גם חלק מקבוצת צוותים נרחבת. את המודל הזה אציג בהרחבה בטור הבא.
ד"ר אושי שהם קראוס , מומחה לפילוסופיה של הכלכלה. מעביר הרצאות וסדנאות לקהל פרטי ולחברות. מוזמנים ולהאזין לתכנית הרדיו שלי "בעקבות הזהב " המשודרת בימי רביעי ב-12:05, ברשת א' של קול ישראל, ולהציץ בספר המבוא לפילוסופיה שלי "החור שבבייגל – מבוא ידידותי לפילוסופיה ".
לפנייה לכתב/ת 
