"דפיקה בדלת": לצחוק בין עינוגים לעינויים
יצירת האימה האחרונה של איליי רות' "דפיקה בדלת" נושאת פחות ביקורת פוליטית מסרטי העבר שלו, ואפשר לראות בה יותר כסאטירה חברתית קלילה - אם כך אפשר לקרוא להתעללות הסדיסטית שמבצעות שתי צעירות פתייניות בקיאנו ריבס שמגלם אדריכל בורגני ומוסרני, שקשור לאשתו וגם לכסא
איליי רות' הוא האיש שהציג בפנינו את האסתטיקה של ה-torture porn, בצמד סרטי "הוסטל" שלו. על רקע הפצת תמונות הזוועה של עינוי עצירים בכלא אבו-גאריב העירקי הידוע לשמצה, והפופולאריות של תוכניות הריאליטי - הפורנוגרפיה של הגוף המעונה שביסס רות' בשתי יצירותיו הנ"ל צברה משמעות תרבותית ואסתטית.
"דפיקה בדלת" ("Knock Knock") ממשיך אף הוא את המסורת הסדיסטית של ה-torture porn, אבל בגרסה מרוככת מאוד, כשאת מקומה של הביקורת הפוליטית-תרבותית תופסת עתה מה שאפשר לכנות "סאטירה חברתית" קלילה. זהו אחד מצמד סרטים שביים רות' בשנתיים האחרונות - השני, הקרוב יותר ברוחו לפורנוגרפיה של העינוי הגופני, הוא "The Green Inferno" שיצא לאקרנים מוקדם יותר השנה (אחרי שהתקשה למצוא מפיץ), ותיאר את המפגש המדמם בין חבורה של פעילים סביבתיים לשבט קניבלים באמזונס.
"דפיקה בדלת" (שעלילתו מתרחשת בקליפורניה אך הוא צולם בצ'ילה) מוצא את קיאנו ריבס בתפקיד ארכיטקט נשוי באושר, שאשתו האמנית וילדיו יוצאים לחופשה ומותירים אותו לבדו בבית. כאשר בלילה גשום אחד מתדפקות על הדלת שתי צעירות רטובות ויפהפיות שתעו לכאורה בדרך (אנה דה ארמס ולורנסה איזו, אשת הבמאי), הוא מכניס אותן אל הבית. בהתחלה הוא מצליח לחמוק מניסיונות הפיתוי המפורשים שמציבות בפניו השתיים, אך בסופו של דבר נכנע להן רק כדי לגלות ביום המחרת שחייו נהפכו לגיהינום.
עוד ביקורות במדור הקולנוע של ynet:
"דפיקה בדלת" אינו מנסה להיות עוד גרסה של "חיזור גורלי", עם ריבס בתפקיד הבעל שמעד ומוצא עצמו מול מטורפת עם סכין. רגעיו השנונים של הסרט מתגלים כאשר רות' מתייחס למהותו של "דפיקה בדלת" כפנטזיה גברית לחה, ומציג את גיבורו כקריקטורה בורגנית. כאשר ריבס מתגלה כפות לכיסא, עומד בפני משפט היתולי שעורכות לו הצעירות על אונס קטינות - זהו המקום שבו הסרט חותר תחת הדימוי הנשי השמרני-סטריאוטיפי שעיצבו סרטי "המפתות מהגיהינום" עם המילה "גורלי" בכותרת.
ברגעים אחרים נדמה הסרט כמו גרסה למבוגרים של "גרמלינס", שבה תופסות שתי הנשים - בעלות השמות המחייבים ג'נסיס ובל - את מקום המפלצות הקטנות שהופכות את השלווה הכל-אמריקאית לכאוס מוחלט. סצנה של השתוללות במטבח אמנם נראית כלקוחה מסרטו הנ"ל של ג'ו דנטה, והמלחמה שאוסרות השתיים על פסליה המוערכים של האישה-האמנית נדמית כהצלפה בערכים אסתטיים בורגניים שהקולנוע של רות' (בדרכו הילדותית משהו) בז להם.
הסיטואציה הבסיסית של פלישה זרה, אלימה, אל הבית הבורגני מזכירה אמנם את "משחקי שעשוע" של מיכאל האנקה האוסטרי (שביים למעשה שתי גרסאות זהות, אוסטרית ואמריקאית, של סרטו על אודות שני צעירים המתעללים באכזריות במשפחה תמימה באתר נופש). אך אין כאן אותה אמירה נוקבת שעניינה המימד הסאדיסטי של חוויית הצפייה והזיקה המטרידה שיוצר הסרט בין המענים והצופים עצמם.
הסרט גם לא מייצר ביקורת סוריאליסטית של המוסרניות הבורגנית כדרך שעשו זאת סרטיו הקלאסיים של לואיס בונואל ("המלאך המשמיד", "יפהפיית היום"). נהפוך הוא, ההשתוללות הקרנבלית של שתי "השדוניות" היא יותר בגדר מהתלה ילדותית מאשר פעולה המונעת - גם אם בסרט נטען אחרת - מכוחה של מחשבה פוליטית עמוקה.
"דפיקה בדלת" (שמתבסס בחופשיות על הסרט "Death Game" מ-1977, שאחת מכוכבותיו, קולין קאמפ, אף מופיעה בסרט הנוכחי בתפקיד קטן) אינו מתהדר בדימויים של אלימות גרפית מדממת נוסח סרטיו הקודמים של רות'.
למעשה, המוות היחיד בסרט הוא תוצאה של תאונה מצערת. הסרט עצמו אינו יותר מאשר קומדיה שחורה שמענישה את הצביעות הגברית הבורגנית, ומבקרת את עולם הדימויים הפופולארי שהופך נשים צעירות בעלות שמות גנריים כ"ג'נסיס" ו"בל" למושא של פנטזיה ותשוקה.
יש, על כן, משהו מוסרני במסר של הסרט עצמו, שהאנרכיה המוצגת בו נכנעת בסופו של דבר לאמירה דידקטית ואפילו פשטנית. הפרובוקטיביות של הסרט, בעיקר בכל הנוגע לייצוג הנשי, נדמית במובן זה מעט ילדותית ובלתי מספקת, ושתי גיבורותיו נעות על הציר שבין קורבנות ונוקמות מבלי שהסרט יהפוך אותן ליותר מאשר דמויות חד-מימדיות במעשיית המוסר שהוא מספר.
"דפיקה בדלת" (ארצות הברית) - במאי: איליי רות', שחקנים ראשיים: קיאנו ריבס, אנה דה ארמס ולורנסה איזו. אורך הסרט: 99 דקות.
