"להרוג את הסבתא": הפילוסופיה של העולב
הדרמה החדשה בכיכובם של רמי הויברגר ומירי אלוני מספרת על משפחה שיושבת על קרקע ששווה מיליונים - וחיה בתוך ביוב. היוצרים שלה משתמשים בסיפור על החיים בזבל כדי להעביר מסר חברתי
הרבה וריאציות של חרא תקבלו ב"להרוג את סבתא", הדרמה הקומית שעלתה אתמול (א', 21:00, yes drama). זה מתחיל מחור התחת של סבתא עליזה זליג (מירי אלוני), שם הוטמן אוצר יהלומים שהוברחו לארץ מרומניה. הזליגים קנו פה חלקת נדל"ן שעם הזמן הפכה לקוץ בתחת של הפיתוח העירוני, שכונת פחונים קטנה שיושבת על אדמה ששווה מיליוני דולרים. זה ממשיך בג'ורה שלא מפסיקה לעלות על גדותיה וששאול, הבן של עליזה (רמי הויברגר) מסרב לסדר, בג'וב של דוד, הבן השני של עליזה (גל תורן) באוטו זבל, ובביטוי החביב על תושבי המתחם, "חרא על החיים שלי". אין מה להגיד, שעתה של הצואה מעולם לא היתה יפה יותר. או במילים אחרות: זוהי ישראל 2015, שעת הצואנים.
ביקורות טלוויזיה נוספות:
סיפורה של האישה שרימתה את כל העולם
"טרנספרנט": לבכות, לצחוק, להתרגז
"הכוכב הבא לאירוויזיון": לשטוקהולם בהתשה
עולב היא מילת המפתח. עלילות משפחת זליג משתייכות לז'אנר הלא פשוט לעיכול שמשתף אותנו בחייהם של אנשים שהולכים מדחי לדחי. נכון, הם יושבים על 20 מיליון דולר פוטנציאליים, אבל בינתיים הם לוזרים שחיים מהיד לפה ומהלב לתחת. הם לא נהיים צעירים יותר וחוץ מאופציית ההתעשרות הזאת, שהחיים מנענעים מול האף שלהם כמו שטר קשור בחוט, אין להם שום סיכוי להיחלץ מהביוב שהם חיים בו.
הכל היה מסתדר אם סבתא עליזה היה מסכימה למכור, אבל היא מסרבת. למה? שאלה טובה. אל תאמינו ליחסי הציבור, היא לא נהנית לראות את הצאצאים שלה סובלים, וגם לא לסבול בעצמה. אפשרות הגיונית אחת עולה כבר בפרק השני: סבתא עליזה מפחדת שברגע שהיא תמכור את השטח ותחלק את הכסף, הילדים שלה ינטשו אותה לאנחות. עדיף משפחה אומללה ומאוחדת.
מאז ומתמיד ניחנו שיתופי הפעולה של היוצרים יוסי מדמוני ודוד אופק (הפעם עם ליאור שפר) בתפיסה אותנטית ורחבה של הגיבורים שלהם. הם מצליחים להישאר נאמנים לטבע האנושי מצד אחד ועדיין מזהים אבסורד כשהם נתקלים בכזה, ויודעים איך לארוז אותו לאמירה חברתית.
הגיבורים שלהם מגוחכים כשהם בוחרים להאמין באלוהים והם נלעגים כשהם מנסים לרקום מזימות שלא צולחות. הקאסט הפעם נע בין שחקנים מקצועיים כמו הויברגר, אלי פיניש ומאור שוויצר לטועמים כמו גל תורן ומירי אלוני ונון-אקטרז כמו ה"מעושרות" אליאור ואליס אביבי. המשחק, גם הפעם, נושק לאלתור, מה שמוציא את המיטב דווקא מהמבצעים הפחות מנוסים.
הזליגים, על עליבותם ונידחותם, הם לא רודפי בצע. הם לא מתאווים לכסף לשם הכסף, הם רוצים לחיות, והם מוכנים להרוג בשביל זה. בצל הכסף העצום שמתנשא מעליהם כמו מגדלי עזריאלי ברקע הם מתעסקים – איך לא – בפיפי וקקה כדי להתקיים. גונבים כסף קטן מהאנשים שהם שוטפים להם את הרכב, מתחמנים אחד את השני, מקוששים שקל פה שקל שם ומדחיקים את העובדה שלאנשים כמוהם שום דבר טוב לא קורה. אף פעם. איך אמר רמי הויברגר באחד הראיונות? אנשים שחיים בחרא, אי אפשר לצפות מהם להיות בני אדם. ואם באמירה חברתית עסקינן, זאת כנראה החזקה מכולן.
