"פארגו", סופעונה: כל כך קר, כל כך טוב
העונה הראשונה והמוצלחת של "פארגו" עברה בהצטיינות את מבחן ההשוואה למקור של האחים כהן. העונה השנייה היתה אחת הטובות ביותר שנראו על המסך זה שנים
"משחקי הכס" הפכה את המונח "פרק 9" מסתם עוד סמן דרך כרונולוגי בעלילה, לסמל. להצטלבות בזמן ובמרחב שמאפשרת לדברים המופרעים והאכזריים ביותר לקרות. אתה יודע איך תיכנס לפרק 9, אתה אף פעם לא יודע אילו גוויות של גיבורים אהובים תיקח איתך בדרך החוצה.
העונה הראשונה
עמדה בפני מבחן כמעט בלתי אפשרי - ההשוואה לסרטם המצמרר של האחים כהן (בעיני לפחות, גם הטוב ביותר שלהם). היא עברה אותו בהצטיינות, בעיקר בזכות בילי בוב ת'ורנטון. העונה השנייה הפכה את "פארגו" למשהו גדול בהרבה מסתם עוד סדרה שמבוססת על סרט, או אפילו סתם עוד סדרה: בכל מה שקשור לעלילה, עיצוב דמויות ועריכה - היא העלתה את הסדרה הזו לליגה אחרת לגמרי.
גם בפרק התשיעי בעונה השנייה של "פארגו", ששידורה בארץ (HOT) ובעולם הסתיים השבוע, הכל היה אפשרי. לשם הכל התנקז, לפרק הזה שנפתח וסופר כמעין אגדה קסומה, והותיר אחריו שובל של גופות שלא היה מבייש אפילו את המשפחות האכזריות ביותר של ווסטרוז. וכשהכל אפשרי - הכל אפשרי. גם אם זה עב"ם שחודר לעלילה ועוזב כהרף עין.
"פארגו", העונה השנייה ( )
זה היה אולי הרגע השרירותי והתלוש ביותר בסדרה. לא ש"פארגו" התיימרה אי פעם לריאליזם - היא תמיד הצטיינה בדמויות מוגזמות, שהלכו והסתבכו בהשתלשלות אירועים גדולה מהחיים. ההצהרה הקבועה בפתח כל פרק - "זהו סיפור אמיתי" - רק נועדה להתגרות בצופים, להעצים את האלימות והאכזריות הסוריאליסטיות שבדרך. ועדיין, זו לא סדרה שבה אתה מצפה לראות עב"ם כחלק מרכזי ומוביל בעלילה. זה שגורם לתאונה שמסבכת את העניינים (זוכרים את האורות המוזרים שריי גרהרדט ראה אי אז בפרק 2?) וזה שחותם את הטבח הנורא בפרק התשיעי.
"זו רק צלחת מעופפת", הפטירה פגי לעבר בעלה. ובסוף הסדרה, הצופים - כמו הגיבורים - עדיין יכולים לשאול את עצמם מה בדיוק הם ראו. אבל בעצם, לא היה שום דבר שרירותי בעב"ם הזה. זו לא הייתה סתם "צלחת מעופפת", אלא יד מכוונת שחדרה למציאות השרירותית, לטבח חסר האבחנה שהיווה את שיא העונה - רק בשביל להציל את הגיבור היחיד שחייב לשרוד: לו, החוט המקשר בין העונה הזו לראשונה. זו לא הייתה סתם צלחת מעופפת: זה היה לא פחות מרגע של התערבות אלוהית. אפילו אם האלוהים הזה בא מכוכב אחר רק בשביל לסדר לנו סוף טוב. בערך.
החוט המקשר: לו ניצל בדרך מבריקה
פרק הסיום חתם את העונה הזו בצורה מושלמת, גם אם רובו הורכב ממונולוגים שסיכמו את התמות המרכזיות שלה: החלום של בטסי, ה"שפה האוניברסלית" של האנק, זיכרונות המלחמה של לו. אבל בין לבין, גם הפרק הזה סיפק כמה רגעים גדולים מהחיים - כמו פגי הלכודה לצד בעלה הגוסס בעוד היא הוזה את עצמה לדעת ומאבדת את מעט האחיזה שנותרה לה במציאות, האנזי שמבקש לברוא עצמו מחדש (אך לא מוותר על האכזריות שאפיינה אותו עד כה) ותהילת הניצחון של מייק מיליגן - שמסתכמת במשרד קטן ושולחן. אם קפקא היה כותב לטלוויזיה, כך זה היה נראה.
אבל יותר מכל, הסיום הזה משאיר טעם של עוד. כי "פארגו" הצליחה היכן ש"בלש אמיתי" כשלה, והוכיחה שהיא יותר מהברקה חד פעמית. הרבה יותר. זו כבר לא רק ציפייה לעוד עונה טובה: זה פשוט הדבר הכי טוב שיש היום בטלוויזיה.
"פארגו". ככה טלוויזיה צריכה להיראות
מומלצים
