דו"ח: פירות הצמיחה הולכים רק לעשירים

המשק צומח מזה קרוב לשלושה עשורים - אבל מי שנהנים מכך הם העשירים. כך עולה מהדו"ח השנתי שפרסם אמש (ד') מרכז אדווה, "תמונת מצב חברתית 2015". לפי הנתונים - מזה כ-25 שנה הגידול בתמ"ג לנפש אינו מלווה בגידול מקביל בשכר הריאלי, כאשר ב-2014, הפער ביניהם היה גדול מאי פעם.

כ-40% מהעובדים בישראל - במקצועות נכחדים

כותבי הדו"ח, שלמה סבירסקי, אתי קונור-אטיאס ורתם זלינגר, מציינים כי המשק הישראלי צמח בשיעורים יפים וגבוהים מאז תום האינתיפאדה השנייה, אולם הדבר לא השתקף במצבם הכלכלי של כלל הישראלים. כך, השכר החציוני (שמחצית מהישראלים משתכרים פחות ממנו ומחצית יותר) כמעט לא השתנה זה למעלה מעשור (6,707 שקל נכון ל-2014).

(צילום: shutterstock)

לעמדתם, המשמעות היא שפירות הצמיחה לא מחלחלים למטה ולא מגיעים לידי העובדים במשק, בניגוד למה שמקפידים לטעון בממשלה. "מזה כשלושה עשורים, השכר הולך ומתנתק מהצמיחה", מצוין. "ללא מדיניות חברתית הולמת, פירות הצמיחה, האמורים לפי הטענה הנפוצה לחלחל כלפי מטה, מחלחלים דווקא כלפי מעלה", מצוין בדו"ח.

שכירים מרוויחים אותו דבר, מנהלים מרוויחים יותר

בדו"ח נטען, כי כשליש מהשכירים במשק לא משתכרים יותר משכר מינימום - שיעור הדומה לזה שנרשם גם לפני כעשור. בנוסף, שיעור העובדים המועסקים בשכר נמוך הוערך ב-22.1% בשנת 2014, מהגבוהים ב-OECD.

במקביל, שכר המנהלים הבכירים זינק לאורך השנים, כאשר עלות השכר הממוצעת של מנכ"ל באחת החברות במדד "תל אביב 100" עמדה ב-2014 על כ-5 מיליון שקל בשנה ועל 417 אלף שקל בחודש. אף שמדובר בירידה לעומת 2013, בדו"ח מצוין כי מדובר בסכום "דמיוני עבור הרוב המוחלט של הישראלים".

בנוסף, עלות השכר השנתית הממוצעת של חמשת נושאי המשרות הבכירות בחברות אלה עמדה ב-על 3.64 מיליון שקל, או 303 אלף שקל בחודש. נתון זה גבוה פי 32 מהשכר הממוצע במשק, שעמד על 9,373 שקל לעובדים ישראליים, וכן פי 70 משכר המינימום באותה שנה - שעמד על 4,300 שקל. נתונים אלו משתקפים גם בעוגת ההכנסה הלאומית - בעוד שחלקם של המעסיקים בה גדל בעשור האחרון מ-14% ל-17% בעשור האחרון, חלקם של העובדים ירד מ-61% ל-57%. 

העושר בישראל צמח אף הוא בשנים אלו, עם גידול של פי 2.2 בנכסים הכספיים שבידי הציבור לסכום של 3.2 מיליארד שקלים. העוני, לעומת זאת, נותר על שיעור של אחת מכל חמש משפחות - מהגבוהים במדינות המפותחות. "אין ספק שהביטוי 'בידי הציבור' רחוק מלתאר את המצב", מצוין בדו"ח. "סביר להניח כי הנתח העיקרי מצוי בידי העשירון העליון ובפרט בידי המאיון העליון".

שכר נמוך: נשים, ערבים ומזרחים

בבחינת הדרגים הנמוכים של סולם השכר מצוין, כי פערי השכר בן גברים לנשים שומרים על יציבות, כאשר בשנת 2013, 74.2% מהשכירות השתכרו שכר ממוצע ומטה, בהשוואה ל-57.7% מהשכירים. שכרם של שכירים ערבים היה נמוך ב-29% מהשכר הממוצע ב-2014 ושכרם הממוצע של שכירים אשכנזים גבוה מהממוצע ב-38% בעוד ששכרם של מזרחים ב-12% בלבד.

עוד מצוין, כי שיעורי האבטלה הנמוכים לכאורה -5.3% נכון לאוקטובר השנה - מסתירים פערים גדולים מאוד בין יישובים וקבוצות אוכלוסייה. בניתוח לפי יישובים נמצאו בראש היישובים הערביים והבדואיים בדרום הארץ, עם שיעורי אבטלה של 20% ו-30%. ברוב היישובים היהודיים שיעור האבטלה היה נמוך מ-5%. אך בעיירות פיתוח נרשמו שיעורים גבוהים בהרבה, למשל 15.1% בדימונה  ו-13.8% בירוחם.

הנתון המרכזי לפי הדו"ח הוא מיקומה הגבוה של ישראל במדד ג'יני, שבוחן את גובה האי שוויון במדינות המפותחות - המקום הרביעי מבין 31 מדינות. מגמות האי שוויון צפויות להמשיך גם לדור הבא: לפי הנתונים, בשנת 2014 הפריש משק בית בחמישון העליון סכום חודשי ממוצע של 1,124 שקל לפנסיה, פי 14 ממה שהפריש משק בית בחמישון התחתון - 89 שקל בממוצע.

"בדבוקה אחת עם ארצות ממזרח אירופה"

לעמדת הכותבים, הדרך לעתיד אישי וכלכלי-חברתי טוב יותר היא רכישת חינוך והשכלה גבוהה, שיאפשרו כניסה לענפי התעסוקה המעטים עם רמות שכר גבוהות כמו היי-טק ופיננסים. עם זאת, הנתונים בשטח מלמדים שלא לכולם יש סיכוי: רק מחצית מבני הנוער בישראל משיגים תעודת בגרות ורק 29.1% מבני הנוער שהיו בני 17 ב-2006 הגיעו להשכלה גבוהה עד 2014. הפערים בין הקבוצות בחברה הישראלית מוצאים ביטוי גם כאן: בשנת הלימודים 2013-14, שיעור הסטודנטים מיישובים מבוססים עמד על 22.2%; בעיירות פיתוח על 12.6%, וביישובים ערביים על 8.4% בלבד.

הפערים מתבטאים גם בירידה ברמת הבריאות, נתון המשקף איכות חיים ופערים מעמדיים כלליים. נתון זה נבחן באמצעות שני מדדים: תמותת תינוקות ותוחלת החיים. בשני המקרים ישראל ממוקמת במקום טוב יחסית למדינות ה-OECD, אבל הנתונים בקרב האוכלוסייה הערבית נמוכים בהרבה לעומת האוכלוסייה היהודית. 

לפי הכותבים, ראוי היה שהמדינה תאזן את חלוקת פירות הצמיחה כך שכלל העובדים ייהנו מהם באמצעות העלאות שכר וצמצום העוני. עם זאת בפועל מצוין, כי העיקרון המנחה את המדיניות הכלכלית של הממשלות הוא צמצום מעורבות המדינה והעצמת המגזר העסקי ,וכתוצאה מכך מדלדלים השירותים החברתיים שהיא מספקת בתחומי חינוך, השכלה, בריאות, רווחה וביטחון סוציאלי.

"נתונים אלו קוראים לממשלה מעורבת ופעלתנית. שהרי הממשלה היא מעסיקה גדולה כשלעצמה והיא גם אחראית על החינוך וההשכלה הגבוהה", מצוין בדו"ח, "ההוצאה הממשלתית (כולל רשויות מקומיות) הכוללת ב-2014, שעמדה על 41.2% תמ"ג, מציבה את ישראל בדבוקה אחת עם ארצות במזרח אירופה וארצות בעלות מסורת של הוצאה ממשלתית נמוכה כדוגמת ניו זילנד וקנדה (שלהן הוצאות ביטחון נמוכות מזו של ישראל)".

"זאת ועוד", מצוין, "סדר היום של ממשלות ישראל מעוצב בראש ובראשונה על ידי הסכסוך הישראלי-פלסטיני, והסדר מדיני אינו נראה באופק. ממשלות ישראל אינן פנויות לפתח תכניות ארוכות טווח להעלאת שיעור הזכאות לתעודת בגרות, להגדלת אוכלוסיית הסטודנטים או להרחבת גבולותיה של 'אומת הסטארט-אפ' אל מעבר לגבולותיה של 'מדינת תל אביב'".