"קרול": הנה הן הבחורות ההן
הבמאי האמריקני המצוין טוד היינס שב למקורותיו המלודרמטיים בסרטו הנהדר "קרול", בו מגלמות קייט בלנשט ורוני מארה נשים החולקות רומן לסבי על רקע אמריקה השמרנית של שנות ה-50. היום כבר לא עושים סרטים כאלה, וחבל
"קרול" ("Carol"), סרטו החדש והנהדר של טוד היינס, נפתח וכמעט-מסתיים באותה סצינה, שבה נראות תרז בליווט (רוני מארה) וקרול איירד (קייט בלנשט), כשהן מסובות לשולחן במסעדה הומה. הסצינה, כאמור, חוזרת פעמיים, אך בפעם השנייה מפרספקטיבה שונה שמעניקה משמעות אחרת לסיטואציה התמימה לכאורה. לא במקרה בוחר היינס להעמיד סצינה זו כמסגרת נרטיבית לסרט, משום שהיא מכילה כבקליפת אגוז את נושאו המרכזי: כינונה של זהות נשית אוטונומית.
ואמנם, אף ששמו של הסרט, המבוסס על ספר מאת פטרישה הייסמית' מ-1952 בשם "מחיר המלח" (הייסמית' פרסמה אותו תחת הפסבדונים קלר מורגן), הוא "קרול", הגיבורה שלו היא דווקא תרז - צעירה בעלת מראה ילדותי-עכברי שעובדת, ולא במקרה, במחלקת צעצועים בחנות כל-בו גדולה, וכאשר אנו פוגשים אותה היא חובשת מצנפת סנטה-קלאוס לראשה.
באחת הסצינות המקסימות בסרט תרז, שהיא צלמת חובבת (בסיפור המקורי היא מעצבת תפאורה), נוטלת את מצלמתה ומתעדת את קרול הרוכשת עץ לחג המולד, פתיתי שלג רכים נופלים על ראשה. זו סצינה כמעט אגבית, אבל היא כובשת ביופייה, והיא מהווה דוגמא אחת מיני רבות לדרך שבה הסרט הזה מתאר את התפתחות מערכת היחסים בין שתי הדמויות הנשיות-ראשיות באמצעות ניואנסים ומחוות שבריריות.
עוד ביקורות במדור הקולנוע של ynet:
העלילה שמתרחשת בניו-יורק של שנות ה-50, נפתחת בחג המולד ומפגישה בין תרז וקרול, כאשר האחרונה מגיעה אל חנות הכל-בו על מנת לרכוש מתנת חג לבתה. הפגישה עם אשת החברה האלגנטית, ששוכחת לכאורה בהיסח הדעת את כפפותיה על הדלפק, משנה את חייה של תרז האפרורית שמחוזרת על ידי שני גברים. קרול עצמה, כך מסתבר, חיה בנפרד מבעלה (קייל צ'נדלר), וניהלה בעבר רומן עם אישה אחרת, אבי (שרה פולסון), שנותרה חברתה הטובה.
הקשר האינטימי והמיני שמתפתח בין שתי הנשים, המבוגרת והצעירה, עומד במרכז הסרט. לזכותו של היינס ייאמר, שהוא מודע כל העת למבטו שלו עצמו, והוא משכיל שלא להפוך את סצינת הסקס שביניהן למציצנית וגסה. אדרבא, יש בה משהו זהיר ומכבד, והיא רחוקה מאוד מהפרובוקטיביות שאפיינה סצינה דומה בסרטו המדובר של עבדלטיף קשיש "כחול הוא הצבע החם ביותר" (2013).
אך זוהי אמריקה השמרנית והמתחסדת של שנות ה-50, ומהר מאוד מוצאות עצמן שתי הנשים, במיוחד קרול, נרדפות על ידי העולם הגברי שמאיים ליטול ממנה את הדבר היקר לה ביותר כעונש על "סטייתה". במסע המנוסה שלהן מהעולם הנורמטיבי, מקפיד היינס לשתול סימנים שנוכחותם מתעתעת כמו אקדח שמוצאת תרז במזוודתה של קרול. בכלל, כל אימת שהסרט הזה נדמה כמתקדם לכיוון צפוי, הצופה מוצא עצמו מופתע - וזוהי רק אחת ממעלותיו של "קרול" שכמו-מסרב להיכנע לתכתיבי המלודרמה הקלאסית ולהפוך את הנשים שבמרכזו לקורבנות.
אין זו הפעם הראשונה שהיינס, מהבמאים הבולטים והחשובים היום בקולנוע האמריקאי, נדרש אל ז'אנר המלודרמה. שתי עבודות קודמות ומצוינות שלו, "הרחק מגן עדן" (2002) והמיני-סדרה הטלוויזיונית "מילדרד פירס" (2011), היו עיבודים למלודרמות הוליוודיות קלאסיות - "כל שהשמיים מרשים" שביים דגלאס סירק, ו"מילדרד פירס" של מייקל קרטיז שזיכה את ג'ואן קרופורד באוסקר היחיד שלה.
בחירתו של היינס בסרטו הנוכחי, בסיוע הצלם הקבוע והמעולה שלו אד לחמן, שלא להחיות את פלטת הצבעים המסוגננת שאפיינה את תור הזהב ההוליוודי, ולהעניק לו מראה אפלולי וריאליסטי יותר - נותרת נאמנה לעולם ה-pulp fiction של הייסמית' ("הכישרון של מר ריפלי", "זרים ברכבת"), וכמו חותרת תחת יסודות הפנטזיה המלאכותית של המלודרמה הקלאסית.
ספרה של הייסמית' - שמבוסס אמנם על סיפורה האישי, כאשר עבדה כזבנית במחלקת הצעצועים של בלומינגדייל והתאהבה באישה בלונדינית גבוהה במעיל מינק שהגיעה על מנת לרכוש מתנה לבתה - הציע לקוראות הלסביות של שנות ה-50 גיבורות שאינן חוות אשמה או עונש בעבור תשוקתן והסירוב שלהן להיכנע לתביעות החברה ההטרוסקסואלית. אבל "קרול" מציג גם את הדמויות הגבריות כרגישות, והדברים אמורים במיוחד בעיצוב הנוגע ללב של בעלה בנפרד של קרול.
באחת הסצינות המוקדמות בסרט צופים תרז וחבריה מבעד לתא המקרין ב"שדרות סנסט" (1950) האלמותי של בילי וויילדר. מישהו מעיר שם שהוא צפה בסרט שש פעמים, ובשלב זה מתמקד ביחס שבין מה שהדמויות אומרות למה שהן חשות באמת. האם היינס מבקש, אגב כך, ליצור הקבלה בין מערכת היחסים שבין כוכבת העבר הפאתטית והתסריטאי הצעיר שבו היא מזהה מקור של גאולה, לזו שבין קרול ותרז? - זוהי שאלה שכל צופה צריך לענות עליה בעצמו.
"קרול" הוא מופת של עשיה קולנועית, ונדמה שכל הכרעה אמנותית מחושבת עד שלמות. זה אינו סרט מרגש, אולי לא כפי שהיית מצפה שיהיה, אבל העיצוב, הצילום, המשחק (במיוחד של מארה שזכתה בקאן בפרס השחקנית, ומועמדת לקטוף בחודש הבא גם אוסקר), המוזיקה הנפלאה של קרטר בורוול, והאווירה הכללית שהסרט משרה סוחפים את הצופה לכל אורכו, עד לסצינה המפעימה של חילופי מבטים שחותמת אותו.
"קרול" (ארצות הברית) - במאי: טוד היינס, שחקנים ראשיים: קייט בלנשט, רוני מארה, שרה פולסון, קייל צ'נדלר וג'ייק לייסי. אורך הסרט: שעה ו-58 דקות.
