אבא, הילד שלך זקוק לך - אל תתעלם ממנו

אבא שלי היה חוזר מהעבודה בשש בערב רעב ועצבני. פחדתי להתקרב אליו. ידעתי שאין עם מי לדבר. אבא היה עסוק בעצמו, אמא הייתה עסוקה בו, ואני הייתי הילד שאמור להביא ציונים טובים, להתנהג יפה, ובעיקר לא להפריע.

אל תטעו לרגע, אבא שלי היה אדם נפלא, רגיש, חם ואוהב. אבל אף אחד לא הכין אותו להיות אבא. כשהייתי תינוק, חייו סבבו סביבי. רואים את זה בתמונות המשותפות שלנו, מלאות החיוכים. אין תמונות כאלה אחרי גיל חמש.

הטורים הקודמים בסדרה:

איך להיפטר מהפחד - ולקפוץ בנג'י אל עבר החיים

תלמדו מסיינפלד: פשוט תעשו את ההיפך

"חבל שלא הלכת ללמוד": ציפיות של ההורים שלנו מאיתנו

עם השנים, הדאגות, התסכולים, השחיקה, תחושת הכישלון, והביקורת של אמא שלי, עטפו אותו במעטה של מרירות, כעס ואלימות. הוא התרחק ממני והותיר אותי עצוב, בוכה, מיואש ואבוד.ברגעים שהייתי זקוק לו יותר מכל, הוא פשוט לא היה שם.

איך הפכנו לאבות מפקירים?

אבא שלי לא לבד. רובנו, רוב האבות - כן, גם אתם - מזניחים את ילדינו. אנחנו עסוקים בעצמנו, בעבודה, בקריירה, בסידורים, בקניות, בטלוויזיה. בדרך אנחנו מזניחים אותם, מפקירים ממש, מתעלמים מצרכיהם. חושבים שעוד כמה שקלים, מתנה פה, משחק שם, יפצו על ההזנחה.

אחר כך אנחנו ממש לא מבינים מאיפה החוצפה, העצבים, הציונים הנמוכים, טריקות הדלתות וההסתגרות בגיל ההתבגרות. אנחנו כל כך מנותקים עד שאיננו שמים לב שאנחנו מעוללים להם בדיוק את מה שעוללו לנו: נטשו אותנו, השאירו אותנו לבד, לא הקשיבו לנו,לא הבינו מה אנחנו צריכים מהם, למה אנחנו זקוקים באמת.

ילדים זקוקים לאבא שלהם, ליד המכוונת, לעצה, לניסיון, למילה הטובה, לתמיכה, להקשבה, לתשומת הלב, למבט, לנשיקה, לחיבוק, לחום הפיזי. ציונים זה לא הכל, ולא כל החיים שלהם זה בית הספר.

אבא יקר, לשאול איך היה בבית הספר, זה לא להיות אבא. לתת לו מאה שקל שיילך לקנות לעצמו משהו, זה לא להיות אבא. גם לראות איתו ריאליטי בטלוויזיה עד מאוחר, זה לא להיות אבא. זה לנקות את רגשי האשמה, לצאת ידי חובה, לסמן וי ולעשות את המינימום ההכרחי. בעצם, אפילו את זה לא.

שימו לב כמה ביקורת אתם מטיחים בהם מדי יום. כמה אתם לא מרוצים מהם, כמה אתם תוקפניים כלפיהם, יורדים עליהם, חובטים בהם, מצליפים, מטיפים, מאוכזבים. האכזבה הזו הורגת אותם, מועכת אותם, גומרת להם את שמחת החיים. הם מסתגרים בתוך עצמם, עצובים, מושפלים, מאוכזבים, מיואשים, מתרחקים מכם. בעוד זמן לא רב דלתות הלב שלהם כבר יהיו נעולות. זה יהיה מאוחר מדי.

אני יודע, התירוצים לכך רבים: אין זמן, צריך לעבוד, להביא כסף הביתה. יש לו את אמא, אז שידבר איתה. אבל מה איתכם? בשביל מה הבאתם ילדים לעולם אם הם כל כך מפריעים לכם, מטרידים אתכם, מעצבנים, משגעים, לא נותנים לכם מנוח? ברצינות, בשביל מה הבאתם אותם?

אפשר לעשות את השינוי

המסע אל האבהות האמיתית מתחיל עכשיו. כאן, ברגע זה. אבהות אמיתית מתחילה ברצון שלכם להתקרב אליהם. במוכנות שלכם להקשיב להם, ובהבנה שהביקורת מרחיקה והתמיכה מקרבת. זה הזמן שלכם, לא יהיה זמן אחר, לעצב אותם ואת חייהם. האבהות הטובה שלכם תהפוך אותם לבני אדם טובים יותר, לבני זוג טובים יותר ולאבות טובים יותר לילדים שלהם, הנכדים שלכם.

פנו להם זמן לארוחת צהריים, לסרט, למשחק כדורגל, לבילוי בפארק או בים. פנו זמן לשיחות, בעיקר לשיחות, לא רק על בית הספר, אלא על החברים, החלומות, הדברים שמרגשים אותם, וגם מה שמפחיד אותם.

האזינו יחד למוסיקה שהם אוהבים, גלו מה מצחיק אותם, מה מכאיב להם, תנו להם עצות, ספרו להם כמה אתם אוהבים אותם, מעריכים אותם ומתפעלים מהם. תתלהבו מהם, ואז הם יתלהבו מעצמם. תעודדו אותם, ואז הם יעודדו את עצמם.

אתם הגיבורים שלהם, מודל החיקוי שלהם. אתם האנשים הכי חשובים בחייהם. יש לכם תפקיד קריטי לקראת העתיד, אז קחו אותו ברצינות. השקיעו זמן, התחברו לרצון, תנו את הלב ואת הנשמה, ותרוויחו אותם בגדול.

הכותב הוא מאמן למנהיגות ולתקשורת