"דיפאן": כמו צ'ארלס ברונסון, רק בפריז
הבמאי הצרפתי ז'אק אודיאר יצא מפסטיבל קאן האחרון עם דקל הזהב על "דיפאן", שדווקא אינו נמנה על סרטיו הטובים. הוא אמנם עוסק בנושא אקטואלי של הגירה ופליטות באירופה של היום, אך חומק מסוגיות מהותיות בדרך לחלקו האחרון והמדמם שנראה כמו רימייק ל"משאלת מוות" של צ'ארלס ברונסון
קל בדיעבד להבין כיצד זכה "דיפאן" ("Dheepan") בפרס דקל הזהב היוקרתי בפסטיבל קאן האחרון: השילוב של נושא אופנתי, תקינות פוליטית ובמאי - ז'אק אודיאר, שזו היתה הפעם הרביעית בה סרט שלו משתתף בתחרות - ללא ספק הכריע את הכף לטובתו. זאת, אף שמדובר ביצירה טריוויאלית למדי, שאינה מאתגרת מבחינה אמנותית או פוליטית.
עוד ביקורות במדור הקולנוע של ynet:
אודיאר הוא אחד הבמאים הבולטים בקולנוע הצרפתי היום, וגם אחד המגוונים שבהם. נושאי סרטיו נעים בין חשבון נוקב עם עברה של צרפת במלחמת העולם השנייה ("גיבור בזכות עצמו", 1996), פילם-נואר אקספרסיבי שבמרכזו יחסי אב-בן מורכבים ("ליבי החסיר פעימה", 2005), דרמת כלא אדיפלית הנוגעת בסוגיית המהגרים המוסלמים בצרפת ("נביא", 2009), ומלודרמה רומנטית אפלה הסובבת סביב פגיעה גופנית קשה ("חלודה ועצם", 2012).
כמו כמה מהסרטים הנזכרים פה, גם "דיפאן" עוסק באדם הבורא את עצמו מחדש. גיבורו הוא לוחם מחתרת טאמילי הבורח ממלחמת האזרחים שבארצו סרי לנקה, רק כדי למצוא את עצמו במוקד אלימות אחר - בפרברי פריז. על מנת להצליח לצאת ממולדתו הוא נוטל את זהותו של אדם מת, דיפאן שמו, וחובר לאישה וילדה זרות המתחזות כאשתו ובתו - משפחה מאולתרת למטרות הגירה. יחד הם מגיעים לפריז, שם הוא מקבל עבודה כאב בית בשיכון מוזנח, היכן שכנופיות סוחרי סמים נלחמות זו בזו.
העיסוק בזהות שאולה, ודאי כאשר מדובר באדם מת, מציב אתגרים רבים. מיכלאנג'לו אנטוניוני העמיד סוגיה זו במרכז סרטו "הנוסע" (1975), בו נוטל עיתונאי המלחמות שמגלם ג'ק ניקולסון את זהותו של סוחר נשק מת. מהי המשמעות של היות חי כמת? נראה שאודיאר (שגם השתתף בכתיבת התסריט) מבכר להתעלם מהיבטיה הפוליטיים של הסיטואציה - ודאי בהקשר של הפליטוּת ורדיפת הזרים באירופה של היום - לטובת מסר לא מורכב במיוחד הגורס שקו ישיר נמתח בין מלחמת ההישרדות המתנהלת בארצות העולם השלישי לאירופה השבעה.
העלילה מסתבכת כאשר אשתו הפיקטיבית והמכונסת בעצמה של דיפאן מוצאת עבודה כמטפלת של קשיש מוסלמי, שאחיינו הצעיר (ונסאן רוטייר בעל הדמיון לאדוארד נורטון) הוא מנהיגהּ של אחת מכנופיות סוחרי הסמים היריבות (הבת משתלבת בכיתה של בני מהגרים). יש משהו רך ויפה בקשר שנרקם בין המהגרת שזה מקרוב באה ואינה דובר מילה בצרפתית ובין העבריין - אך גם פה מתקשה הסרט לספק, וסיפור המשנה הזה מותיר יותר מדי לשאוף אליו.
בעיה נוספת קשורה בחלקו החותם של הסרט, שבו מחליט דיפאן להדיר את האלימות הסובבת אותו, ולשם כך מותח קו של אזור ללא אש.
זהו השלב שבו הופך סרטו של אודיאר לסוג של "משאלת מוות" - אותה סדרת סרטים משנות ה-70 וה-80 שבה גילם צ'ארלס ברונסון ויג'ילנטה עירוני - שבמהלכו יוצא דיפאן לנקות את השכונה. קשה להטיל ספק במיומנותו של אודיאר, אבל עיסוקו אגב כך באלימות המסרבת להרפות מגיבורו, ובעבר המוסיף להתקיים בהווה, נדמה בעיקר מאולץ.
את דמותו של דיפאן מגלם ג'זותאסאן אנטוניתאסאן, שאכן היה בנערותו לוחם במחתרת הטאמילית, נמלט מארצו השסועה והמדממת בשלהי שנות ה-80, הגיע לצרפת, ונהפך בה לסופר ומחזאי מוערך. נוכחותו היא אחת ממעלותיו של הסרט, אבל הקשר הכפוי שלו עם בנות משפחתו המאולתרת (קליאסווארי סריניוואסאן וקלודין וינאסיתאמבי נטולות הניסיון מגלמות, בהתאמה, את מי שמתחזות לאשתו ובתו) לא מתפתח בצורה מעניינת במיוחד, וחבל - משום שנדמה כי דווקא שם נמצא לבו הפועם של הסרט.
"דיפאן" אינו סרט כושל, וכוונותיו בהחלט רציניות. אבל הצפייה בו מותירה את הצופה בעיקר אדיש, הדמויות והדינמיקה ביניהן נותרות סתמיות, והתוצאה שמובילה אל התנגשות צפויה מתקשה להפוך אפילו את הרגע הזה לבעל משמעות. הטראומה שרודפת את שלוש הדמויות פה והניסיון להתמודד עמה בארץ החדשה שאינה, כמסתבר, שונה מהמקום אותו עזבו - אינם מניבים סרט מעניין במיוחד.
"דיפאן" - במאי: ז'אק אודיאר. שחקנים ראשיים: ג'זותאסאן אנטוניתאסאן, קליאסווארי סריניוואסאן, קלודין וינאסיתאמבי, ונסאן רוטייר. אורך הסרט: 115 דקות.
