למי אתם נאמנים? חג נטיעות הספק
מי יהודי, מי ישראלי, מי נאמן ומי לים? סוגיית הנאמנות חורכת את הכותרות בשנה האחרונה ומצד אחד, גורמת לחלקנו אי נחות ומצד שני, מלבה את האש אצל אחרים. נעם דן תוהה היכן זה מתחיל וחוזרת לימי דוד המלך
לאן שאני לא מתבוננת אנחנו במתקפה של ספקות. נראה שמשהו השתבש בסדר הטוב. אולי זו הסיבה למבחני הנאמנות האין סופיים המונחים לפתחנו לאחרונה.
כבר חודשים שהסוגיה המרכזית הפותחת את מהדורת החדשות, מרעילה את הרשתות החברתיות, רוחשת בסרטונים, מתדפקת על דלתות הדמוקרטיה במיני הצעות חוק מבהילות, היא סוגיית הנאמנות. מי ראוי להיות חלק מהקהילה שלנו? מהם גבולות הביקורת? מי מתנהג בימי שבט חגיגיים אלה כעץ שורשי ומי מתנהג כשתול? למי נחלק יוקרה ותקציבים ולמי נצמיד סימני זיהוי, תגי שם ותגי מחיר?
האם תמונה אחת יכולה לספר סיפור חיים שלם?
כמו תמיד, התנ"ך האהוב והמסוכסך שלי מציג מראה בלתי נסבלת לדרמה האנושית בה אנו טבולים. ולא סתם טבולים. מקורות המים ניגרים בשפע ומבקשים לאותת כי מקור השפע עשוי להיות מקור הסכנה וכי אנו עשויים להישאר צמאים ורדופים.
הראשונים לטעות בשיקול הדעת הם אנשי דוד. יקירי המלך המבקשים לספק משאלת לב ילדית ומסכנים את עצמם עבורו. עבור מבחן גבריות וכן, גם נאמנות.
הכל מתחיל כשדוד מתגעגע למים מהבאר של ילדותו. געגוע לטעם של בית, לריח של תבשיל המשיב אותי אל הילדות, לעוצם הניחוח של בית הורי. הגעגוע אף פעם לא פוגש את האינטלקט. יש לו מערכת מסועפת של כבישים עוקפי הגיון. "... וְדָוִד, אָז בַּמְּצוּדָה; וּמַצַּב פְּלִשְׁתִּים, אָז בֵּית לָחֶם וַיִּתְאַוֶּה דָוִד, וַיֹּאמַר: מִי יַשְׁקֵנִי מַיִם, מִבֹּאר בֵּית-לֶחֶם אֲשֶׁר בַּשָּׁעַר".
דוד פוגש את עצמו הילד. מרחף לרגע פרטי. האויב בבית לחם ואילו הוא מתאווה למים ההם, של הבית. הבאר הזו והמים החיים הללו הם הילדות עצמה. האב ישי שלא פגש זמן רב. שמונת אחיו הרחוקים. הצאן שהשקה בכל בוקר. נופי בריאתו.
"... וַיִּבְקְעוּ שְׁלֹשֶׁת הַגִּבֹּרִים בְּמַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים, וַיִּשְׁאֲבוּ-מַיִם מִבֹּאר בֵּית-לֶחֶם אֲשֶׁר בַּשַּׁעַר, וַיִּשְׂאוּ, וַיָּבִאוּ אֶל-דָּוִד; וְלֹא אָבָה לִשְׁתּוֹתָם, וַיַּסֵּךְ אֹתָם לַיהוָה וַיֹּאמֶר חָלִילָה לִּי יְהוָה מֵעֲשֹׂתִי זֹאת, הֲדַם הָאֲנָשִׁים הַהֹלְכִים בְּנַפְשׁוֹתָם, וְלֹא אָבָה, לִשְׁתּוֹתָם...".
דוד מתגעגע ל"פעם". לשיר הפשוט של הלחם לפני שהכל הסתבך במרדף היוקרה והתאווה, האלוהים והנשים. אבל הוא לא התכוון לתרגם את הגעגוע הזה למעשים. הוא לא ביקש לעצמו את המים המממשים. במילא הם לא ירוו את צמאונו לאיזה "פעם" נוסטלגי. מישהו ביקש מכם להסתכן? להבקיע דרך במחנה פלישתים? משוגעים! רדו מהגג!
וזה רעיון שאפשר להתרגל אליו. להתגעגע מרחוק, באהבה גדולה, לכל אזורי המולדת לא-לנו. לא חייבים לשתות מבורות המים. אפשר לשיר אותם, ללטף במילים ובמחשבות. חלילה לנו מההתעקשות להגיע עד אליהם. חלילה לנו מהדם והנפש שישלמו את המחיר.
רק לפני שבוע התברר מחקירת עצורי דומא שגם אם לא כולם רצחו- הרי שהם הוכיחו את תשוקתם לפרוע סדר. עד קבר יוסף הם התגנבו. גם אנשי דוד בודקים את הגבול. עבורו. עבורם. נאמני הבית.
***
מבחני הנאמנות יוסיפו להדהד בסיפור אדוניהו אחי שלמה המבקש את המלוכה לעצמו. כל תחבולות העולם לא יעזרו כשמולו ניצבים נתן ובת שבע. בסוף מעשה תחמנותם יצהיר דוד בעצמו אמונים: "וַיִּשָּׁבַע הַמֶּלֶךְ, וַיֹּאמַר: חַי-יְהוָה, אֲשֶׁר-פָּדָה אֶת-נַפְשִׁי מִכָּל-צָרָה כִּי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָךְ בַּיהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר, כִּי-שְׁלֹמֹה בְנֵךְ יִמְלֹךְ אַחֲרַי, וְהוּא יֵשֵׁב עַל-כִּסְאִי תַּחְתָּי: כִּי כֵּן אֶעֱשֶׂה, הַיּוֹם הַזֶּה וַתִּקֹּד בַּת-שֶׁבַע אַפַּיִם אֶרֶץ, וַתִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ; וַתֹּאמֶר--יְחִי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ דָּוִד, לְעֹלָם". גם בת שבע מצהירה. איזו הונאה מתוקה. הרי שעותיו נוקפות.
שלמה יוכתר למלך. אדוניהו לא יומת, עדיין. לא כל עוד הוא ישאר נאמן לשלמה המלך. כל עוד לא
יפצה את פיו. לא ישבור שתיקה. דוד גוסס. במותו הוא מצווה לשלמה את סגירת החשבונות עם הבוגדים; שתולי ממלכתו. מעגל הדמים נמשך.
***
חוסר האמון בעל תכונות כשל האורן. הוא נשתל בקלות יחסית. מחטיו הספקניים מרעילים את הקרקע ומונעים מאחרים לשרוד ובדומה לאורן- חוסר האמון שותה כמויות אדירות של מים. רעב מעמקים. חוץ מזה הוא מתלקח במהירות מחרידה. שורף הכול. משולח רסן. ככה זה.
הטרגדיה של הפרקים הללו, של המציאות שלנו, מביאה לצימאון עמוק ומתפשט. מידבור של הנפש.
לפנייה לכתב/ת 
