"וייניל': מגניב כמו תקליט ישן - שכבר שמעתם
הסדרה החדשה של סקורסזה צוללת לתעשיית המוזיקה האמריקנית של שנות ה-70, על כל הסקס הסמים והרוקנ'רול שנלווים אליה, ועושה זאת היטב. אבל בין ההסנפות, המכות והפסקול המשובח - מסתתרות גם כמה קלישאות
ביקורות טלוויזיה נוספות:
"בני ערובה": אפשר גם בלי איילת זורר
"ארץ נהדרת": נשכנית, מעולה ומטרידה
עדיין מוצלחת? "תיקים באפלה" חזרה
תוסיפו לזה כיסא במאי שאויש בפרק הפיילוט שלה (וככל הנראה בעוד כמה פרקים בהמשך) על ידי אחד מרטין סקורסזה וחותמת כשרות של האבן המתגלגלת מיק ג'אגר, ויש לכם מספיק באזז כדי לגרום למעריצים של סקורסזה, הרולינג סטונס, לד זפלין או אפילו "הסופרנוס" (טרנס וינטר, הכותב הראשי שלה, הוא בוגר סדרות כמו "הסופרנוס" ו"אימפריית הפשע") להמתין לה בזרועות פתוחות.
ואכן, לעלייתה של "וייניל" יש הרגשה של אירוע מיוחד. כזה שמצריך פרק פתיחה כפול. גם אם הרוקנ'רול הוכרז כמת כבר לא מעט שנים, ואף שאלו אינן שנותיו היפות של הז'אנר, נראה שבכל זאת יש ותמיד יהיה עניין סביב תופעות הלוואי שלו – להלן סקס, סמים וכו'.
כשהיא חמושה בקאסט שכולל את בובי קאנוויל ("יסמין הכחולה", "אימפריית הפשע"), ריי רומנו ("כולם אוהבים את ריימונד") ואפילו ג'יימס "הבן של" ג'אגר, "וייניל" צוללת אל מעמקי תעשיית מוזיקה שמתנהלת, בהיעדר הגדרה עדינה יותר, תחת חוקי עולם תחתון. אם עד כה יצירות קולנועיות וטלוויזיוניות עסקו בצד הנוצץ, המוכר והאייקוני של המוזיקה – או במילים אחרות במוזיקאים, "וייניל" מתעקשת לעקוף את מסך הגלאם ולתאר את שקורה בחדרי חדרים. בישיבות של חברות תקליטים גדולות וקטנות, במאני מאן שבחליפה.
במרכז העלילה עומד ריצ'י פינסטרה (בגילומו של קאנוויל. עכשיו דמיינו גרסה מבוגרת יותר של נירו לוי, ובהצלחה עם הוצאת ההשוואה הזו מהראש שלכם). ריצ'י הוא איש חברת תקליטים כושלת יחסית, שמצליח לצוף בעיקר בזכות לשון חלקלקה ושותפים שלא יבחלו בדבר על מנת לאזן את ספרי החשבונות. אחד מהם הוא ריי רומנו, ומי שיצליח להתנתק מהרעיון שריימונד שכולם אהבו פעם חובש פאה מטופשת, יוכל באמת ליהנות ממנו כאתנחתא קומית, בסדרה שמכילה לא מעט כאלה ולא חוטאת בלקחת את עצמה ברצינות יתרה.
פינסטרה, שסוחב עליו שאיפות מוזיקליות לא ממומשות והתמכרות חוזרת לסמים ואלכוהול, מחפש את הקול הבא שישנה את העולם. מוזיקאי על שימכור אלבומים, יכנס לפנתיאון הרוק ובעיקר – יבלוט בין ים ההרכבים הגנריים. כן, הגיבור שלנו מצוי במעין משבר אמצע חיים, בו הוא מתמודד עם הניסיון לרצות את משפחתו, להציל את עצמו ממפולת כלכלית וליצוק משמעות אל תפקיד שכבר מזמן מתמקד יותר במעאכריות. אמנות? אמת? מוזיקה על זמנית? אלו כמעט ולא קיימים בעולם של פינסטרה, שבעצמו מורה לאנשיו לקנות מקומות במצעדי מוזיקה. למקרה שתהיתם איך תעשיית המוזיקה מתנהלת והתנהלה.
הכל ב"וייניל" לכאורה סובב סביב המוזיקאים בניו יורק הסבנטיזית, אבל לא באמת – שכן אלו הם לא יותר מכלי במשחק ההישרדות הגדול של אנשי תעשייה חדים וציניים. לראיה, כבר בפרק הראשון מפציעה דמותו המעט מגוחכת של סולן לד זפלין, רוברט פלאנט, ואיך נאמר? לא נראה שיש בה מספיק עומק או אינטליגנציה כדי לשרוד בעולם האכזר שמתנהל ממש לידו. כוכבי הרוק הגדולים והגיטריסטים המהוללים נמצאים שם, למי שבא בשביל המוזיקה, אבל הם לא הסיפור. מוזיקאים הם בסך הכל אנשים לא מבריקים כל כך, טוענת הסדרה.
בדרכו אל גאולה כלכלית ואישית מתגלגל ריצ'י בין שלל גורמים בתעשייה - לחלקם הוא מתחנף, אחרים הוא מנסה לתחמן. בין ההסנפות, המכות והפסקול באמת משובח – למי שאוהב את הצפייה שלו מצופה סצנות מוזיקליות שלמות, מתפתח סיפור עלייתה של אשת הסנדוויצ'ים של החברה ג'יימי (ג'ונו טמפל) מעמדת עובדת זוטרה לתפקיד ציידת כישרונות, בזכות החתמה של להקת פאנק שאת סולנה משחק ג'יימס גאגר. חלקה הראשון של הפסקה יכול היה (בתפאורה ועולם עסקי שונים) להיכתב על טוני סופרנו. החלק האחרון, ובכן, מזכיר במשהו את הדרך למעלה של פגי אולסן מ"מד מן".
וזו כנראה הבעיה העיקרית של "וייניל". כן , היא מבוימת ומצולמת היטב, כפי שהייתם מצפים מיצירה של סקורסזה. וכן, היא ממתק מוזיקלי לחובבי גיטרות ומביני עניין. היא עמוסה ברפרנסים לאירועים שקרו במציאות – או לפחות לדמויות שהתקיימו בה (כמו בסצנה בה אנשי "אמריקן סנטיורי" ממעיטים בערכה של להקת אבבא ומפספסים אותה בענק). היא משעשעת,
עתירת וואן ליינרים מצחיקים ומצליחה ברגעיה הטובים גם להגיד משהו על אמנות, גזענות ופערים חברתיים.
אבל הבעיה, אחת הבודדות בשלב זה, היא שהסדרה לא באמת מחדשת. גם אם המסביב צבעוני לרוב, אפל לפרקים ועשוי היטב, היא בעיקר מתיימרת לספר את סיפור גאולתו של אדם אחד שתוהה לאן החיים ממשיכים מכאן. כמו דון דרייפר, וולטר וייט או כאמור – טוני סופרנו.
כרגע עוד יש ל"וייניל" זמן להעמיק את דמויותיה. בעיקר את זו שבמרכזה, אשר מבט הבולדוג העייף שלה אמנם עושה עבודה יפה בהעברת ייאושו של אדם אחד אל מול מערכת בלתי אפשרית, אך גם הוא עדיין לא מספיק. אם היא תצליח לעשות זאת בפרקים הבאים, הרווחנו ממתק טלוויזיוני כיפי, מוזיקלי ומלוטש. אם לא, נו, כמו סצנת שבירת הגיטרה לקראת סוף הפרק הראשון וכמו הרוקנ'רול עצמו - גם היא תהיה בעיקר עמוסת קלישאות.
