אם אתה גבר - תן לבכי שלך לפרוץ החוצה!

מתי היתה הפעם האחרונה שבכית? אני לא מתכוון לדמעות של עצב שזולגות לאיטן על הלחיים, אלא לבכי סוחף, עמוק, משחרר, טוטאלי. בכי שפותח את הנשמה ומטהר את הנפש. בכי ששואב החוצה את כל הכאב, הפחד, האימה והייאוש שצברת במהלך השנים. בכי שמנקה את הכל, ואחריו אתה מרגיש כמו חדש, קל יותר, בריא יותר, שמח יותר, משוחרר יותר.

הטורים הקודמים בסדרה:

העונשים הקטנים בין בני זוג - והנזק שזה עושה ליחסים

תזרקי את רגשות האשם: את אמא מדהימה!

כעס שמצטבר בסוף מתפוצץ: איך אפשר לשלוט בו?

אני לא זוכר את הפעם האחרונה שאני בכיתי, בכיתי ממש. לצערי, זה קרה לי מעט מאד במהלך חיי. יותר מדי פעמים התאפקתי. יותר מדי פעמים בלעתי את העלבון, חנקתי את הדמעות בגרון, ואמרתי לעצמי שעכשיו זה לא הזמן המתאים להראות מה אני מרגיש באמת. יותר מדי פעמים פחדתי שאאבד שליטה, שלא אוכל לעצור את זה, שאתפרק לגורמים או אשבר לרסיסים.

כי אני גבר.

גברים, אתם יודעים, במיוחד בחברה שלנו - לא בוכים. אסור להם לבכות. הם צריכים להיות "חזקים", "רציניים", "מאופקים", או "להחזיק את עצמם". אומרים לנו את זה מגיל צעיר מאד. מחנכים אותנו לעצור, לבלוע, לחנוק, לא לחשוף את מי שאנחנו באמת. מלמדים אותנו שזה מסוכן, שזה לא בסדר, לא ראוי, לא הזמן.

אם זה בכל זאת קורה, אם אנחנו לא מצליחים להתאפק, מפרים את החוקים ובוכים בכי תמרורים - מביטים עלינו במבט כזה שאנחנו מיד מרגישים אשמים ועושים הכל שזה לא יקרה יותר לעולם.

איך אפשר לאהוב כשאתה נכה רגשית?

החינוך לאיפוק מרחיק אותנו מעצמנו, מפריד בינינו לבין הרגשות שלנו. אנחנו דואגים להסתיר אותם היטב מאחורי חומות של פחד ויאוש והופכים לנכים רגשית. אנחנו לא מודים שלפעמים כואב לנו, שאנחנו פוחדים, שאנחנו חסרי אונים.

אנחנו לא חולקים את זה, אנחנו לא מדברים על זה, אנחנו לא סומכים על איש, אנחנו לא מאמינים שמישהו יאפשר לנו לבכות ולא יאשים אותנו בבכיינות, בפחדנות, או ברכרוכיות, ואחר כך יסובב את הגב ויעזוב אותנו.

האיסור לבכות מבודד אותנו. גם אם אנחנו במערכת יחסים עמוקה, מתמשכת, כנה ופתוחה לכאורה, יש מקומות שאנחנו לא מראים לבנות זוגנו בשום פנים ואופן, שאנחנו פוחדים בכלל להעלות בדעתנו שהם קיימים. מקומות בהם אנחנו לא סומכים ולא נשענים שם - וזה בדיוק מה שמחבל בקשר והורס אותו.

כל המהות של אהבה היא חשיפה רגשית, ואם אנחנו לא נחשפים, איך נוכל לאהוב באמת? איך יאהבו אותנו? אם אנחנו לא מאמינים שיישארו איתנו כשכואב לנו, כשאנחנו חלשים, עייפים ועצובים, אז מה כל האהבה הזאת שווה בכלל?

הדמעות מנקות הנפש

הפחד שלנו להיחשף כל כך גדול, כל כך צרוב בנו, כל כך עתיק ומשומש, עד שיש לא מעט מאיתנו שמעדיפים להישאר לבד מאשר להראות ולו שמץ של רגש או שביב של חולשה. הם לא מוכנים לקחת בחשבון שנשים נמשכות בדיוק לזה, לרכות, לעדינות, לפתיחות, לאנושיות. הם לעולם לא יתנו להן להתקרב לשם, אבל מי שלא נותן להתקרב, נותר, בסופו של דבר, לבד.

אל תישארו לבד. הבכי קיים שם, עמוק בפנים, אצל כל אחד מאיתנו. בניגוד למה שחלק מכם אולי חושבים, הבכי אינו בושה אלא ריפוי. הבכי מרפא את הכאב.

הכאב הוא אנרגיה, ואנרגיה שתקועה במעמקי הנפש מצטברת, מתקשה והופכת למשקולת רגשית שמעיקה עלינו ומכבידה על חיינו. הבכי הוא פעולת הניקיון ההכרחית. אם לא ננקה, נהיה בסופו של דבר עייפים, מותשים, ואחר כך גם חולים.

בכי אינו רשות, אלא כורח המציאות. אם תרשו לעצמכם לבכות, לבכות ממש, לבכות כמה שצריך, בלי מעצורים או עכבות, ותתנו למי שאוהב אתכם להקשיב לכם, לתמוך בכם ולחבק אתכם, אז, ורק אז, תצאו לחופשי. תהיו קלים, שמחים ומאושרים, ותחיו באמת עד הסוף.

הכותב הוא מאמן למנהיגות ולתקשורת