"אמריקה נגד או.ג'יי סימפסון": רצח קליל
הסדרה החדשה על או.ג'יי סימפסון לא מתעמקת במשמעויות של משפט הרצח שהסעיר את אמריקה, אלא מגישה אותו במוצר בידורי לכל דבר, עם קצת צבע נוסח הקרדשיאנס. וזה ממכר
אף שהסיפור של או.ג'יי סימפסון מכיל את כל המרכיבים שגורמים לאמריקה לעלות על גדותיה – סקס, אלימות, סלבריטאי על, גזענות וכן, משפט מסוקר ודרמטי, התעשייה ההוליוודית נמנעה כמעט לחלוטין מלהתפלש בחומרים האלה ולהמיר אותם לאיזה שהוא מסך – קטן או גדול – ב-20 השנים שעברו מאז המשפט. אבל לא עוד.
סדרה חדשה – "אמריקה נגד או.ג'יי סימפסון" – מרימה את הכפפה וממחיזה לעשרה פרקים את הסנסציה שהסעירה את ארה"ב ב-1995, והסתיימה בזיכויו של סימפסון מרצח אשתו לשעבר והמאהב שלה (פרק הבכורה יעלה הערב, ה', ל-yes VOD והיא תשודר בערוץ yes דרמה החל מ–22.2).
ביקורות טלוויזיה נוספות:
"אחותי ג'קי": סרט טורקי עם ג'קי אזולאי
"וייניל': מגניב כמו תקליט ישן - שכבר שמעתם
"בני ערובה": אפשר גם בלי איילת זורר
אחת הסיבות להימנעות של הוליווד מפיסת בשר מדממת ועסיסית כל כך היא הסיבה שיוצרי הסדרה מתחמקים גם היום מאמירה חד משמעית בתשובה לשאלה "האם אתם מאמינים שסימפסון ביצע את הרצח", והיא ככל הנראה המתח הבין גזעי בין שחורים ללבנים. הסוגיה הגזעית היתה אחת מסוגיות המפתח במשפט המקורי ונשארה אחד הפצעים הפתוחים של ארה"ב עד היום. הוליווד אולי אוהבת סנסציות, אבל אין לה עניין בחיטוט בפצעים.
נקודת הפתיחה העלילתית של הסדרה היא זמן קצר לאחר הרצח, וראיין מרפי, מפיק הסדרה (שהיה מעורב גם בעשייה של "אימה אמריקנית" ו"גלי", ובמידה מסוימת הפרויקט הנוכחי שלו הוא מעין שעטנז של שתיהן), הבהיר בפאנל של ארגון מבקרי טלוויזיה שהם "לא לוקחים צד, רק מנסים להמחיש איך המאבק בין קבוצות הכוח בסיפור – המשטרה, הסנגוריה וזעמה של הקהילה האפרו-אמריקנית, הביאו בסופו של דבר למצב בו המושבעים בחרו לזַכּות את סימפסון, למרות הוכחות חותכות למדי לאשמתו", ורק מעוניינים לתאר את "האופן בו המקרה הזה נשמט מבין אצבעותיה של התביעה". סימפסון עצמו מרצה היום עונש מאסר של 33 שנים על שוד מזוין וחטיפה, והוכיח שיותר חשוב מלבן או שחור זה שיהיה לך כסף לממן הגנה גרנדיוזית.
אם יש משהו שהטלוויזיה למדה בשנים האחרונות לעשות ולעשות היטב, זה לתווך סיפורים אמיתיים בשפה של סדרות מתוסרטות, וליהנות משתי ציפורים על אותו ענף: חומרים מעולים מהמציאות, שהעובדה שקרו באמת מעניקה להם בוסט נוסף במהלך הצפייה, ומצד שני לנטרל את הכבדות שמתלווה בדרך כלל לצפייה בדוקו. הטריק הזה השתכלל בסדרות כמו "מדרגות", "ג'ינקס" ו"לעשות רוצח", ו"אמריקה נגד או.ג'יי סימפסון" לוקחת את המיזוג הזה צעד קדימה.
התסריט, שנכתב לפי הספר "the run of his life" של ג'ף טובין, שנכח במשפט, נשאר לדברי היוצרים "נאמן לרוב העובדות". ובמילים אחרות: ההפקה בלעה אותו ואז העלתה אותו גירה כמוצר בידורי לכל דבר. הירואי, קל לעיכול, אמריקני מאוד, עם רפרורים ססגוניים למשפחת קרדשיאן (סימפסון מנסה להתאבד בחדר של קים, כשהוא מסתתר בבית חברו הטוב ועורך הדין שלו, רוברט קרדשיאן, אב המשפחה, בגילומו של דיוויד שווימר), ועם ג'ון טרבולטה בתפקיד הסניגור הראשי ושרה פולסון ("אימה אמריקאית") בתפקיד התובעת.
קצת כמו לצפות ב"אימפריה". אתה יודע שאתה לא צופה ביצירת מופת, ובכל זאת אתה לא יכול לעמוד בפיתוי להמשיך לפרק הבא. ולא פחות חשוב, אף אחד לא יכול לעשות לך ספוילר שהמציאות כבר לא עשתה ממילא.
