"אנומליסה": בובה של סרט
סרטו החדש של צ'ארלי קאופמן נוצר באנימציית סטופ-מושן. אך אל לכם לטעות: "אנומליסה" אינה יצירה לילדים אלא דרמה עוכרת שלווה למבוגרים על מבוגרים. ביחד עם שותפו לבימוי דיוק ג'ונסון, יצר התסריטאי הגאון עולם מציאות ועולם דמיוני - ביניהם הוא משלב בחוכמה וברגישות רבה
אולם קולנוע בודד בסינמטק תל אביב הוא המקום היחיד בישראל בו מוקרן "אנומליסה" ("Anomalisa") סרטו האחרון של צ'ארלי קאופמן (אותו יצר במשותף עם האנימטור דיוק ג'ונסון), שפתח את פסטיבל אוטופיה למדע בדיוני ופנטזיה בדצמבר האחרון. ראוי שאחד מטובי הסרטים המוקרנים כעת בארץ - סרט הפונה לחובבי קולנוע בוגר, מורכב ומעורר מחשבה, יזכה להפצה נרחבת יותר.
קאופמן, התסריטאי המבריק של "להיות ג'ון מלקוביץ' (1999) ו"שמש נצחית בראש צלול" (2004), ביים ב-2008 את סרטו הראשון "סינכדוכה, ניו-יורק" (2008) - הישג יוצא דופן בשאפתנותו ומורכבותו, אך גם כשלון מסחרי מהדהד שהוביל לשבע שנים שחונות. יש לקוות כי הזכייה של "אנומליסה" בפרס הגדול של חבר השופטים בפסטיבל ונציה, והמועמדות שקיבל לאוסקר על אנימציה, יקלו על קאופמן לקדם את הפרויקט הבא שלו.
"אנומליסה" הוא סרט באנימציית סטופ-מושן אבל אין בינו ובין סרטי ילדים דבר. הבובות דמויות האדם, והעולם בו הן ממוקמות, מעוצבות במידה יוצאת דופן של הקפדה ריאליסטית. למחוות הפיזיות שלהן יש ניואנסים המקנים עומק פסיכולוגי שלא מעט שחקני בשר ודם יכולים להתקנא בו. עורן עשוי סיליקון דמוי עור אנושי, שיערן נראה טבעי, הן לבושות בסגנון פשוט ורגיל של אמריקה הממוצעת, ועיניהן זכו לזיגוג אמייל מיוחד כך שהן תחזרנה אור כמו עיניים אנושיות.
עוד ביקורות במדור הקולנוע של ynet:
השימוש בבובות מהווה מרכיב הכרחי בניסיונו של הסרט לעצב סיטואציה פסיכולוגית לא פשוטה. כדרכו של קאופמן, אחד ממשיכי דרכו הבכירים של סופר המד"ב פיליפ ק. דיק, היא מתרחשת במציאות לא יציבה. בפניהן של הבובות יש קו לא מוסתר החוצה את פניהן לרוחב, קו המסמן את שני חלקי מסיכת פני הבובה. אם אנו תופסים בובות אלו כאנושיות, וללא ספק לכך מכוון עיצובן, זהו הסדק שיכול לפתוח את הפנים ולחשוף את תהום האין-זהות. זהו מרכיב מהותי בהדגשה מתמשכת של המימד המלאכותי והשברירי של הזהות.
העלילה עוסקת בשאלת היכולת להשתחרר מהסבל של האדם הבודד, ליצור קשר עם אדם אחר, וליתר דיוק, להיות מסוגל לראות בו אדם אחר. הגיבור הוא מייקל סטון (קולו של דיוויד ת'יוליס) - גורו של מדריכי שיפור עצמי, המגיע להרצאה בסינסינטי לפני קהל אנשי שירות לקוחות. הצופים חדי העין ישימו לב שפניהן של כל הדמויות אותן פוגש סטון, גם אם הן שונות בגילן וזהותן המינית, זהות. מתחת למסכת הפנים בוקע גם אותו קול - הישר מגרונו של השחקן טום נונאן שהיה לו כבר תפקיד של כפיל מטריד ב"סינכדוכה".
סטון מתאכסן במלון פרגולי (Fregoli), הקרוי על שם "דלוזיית פרגולי" - הפרעה בעלת אופי פרנואידי שבה נדמה לחולה כי אנשים שונים הם למעשה אותו אדם בשינוי מראה. את קאופמן לא מעניין לעסוק בדמות שהוזה בעקבות פגיעה נוירולוגית, אלא להשתמש ברעיון של דלוזיה זו כנקודת מוצא לנושאים הרגשיים והפילוסופיים החוזרים בעבודותיו.
סטון קובע פגישה עם בלה, אישה שאיתה היה לו קשר לפני שנים, ושבה פגע קשות כשהפסיק את הקשר באופן פתאומי וללא הסבר. בלה נראית ונשמעת כמו כל בני האדם בעולמו של הגיבור. האיחוד נידון לכישלון. בהמשך הוא יפגוש את ליסה (ג'ניפר ג'ייסון לי), שהיא האנומליה-ליסה: האישה שיש לה קול משל עצמה ומראה פנים ייחודי. למרות שאינה יפה במיוחד, למרות שניכר בה שלא זכתה לאהבה שלה היא משתוקקת, יש בה ייחוד המאפשר לה להיות נוכחת מול סטון כאדם ייחודי. אולי זו הצלקת אותה היא מנסה להסתיר בצד הימיני של פניה. אפשרות הקרבה בין השניים, הכוללת גם סצנת סקס מפורטת וריאליסטית באופן יוצא דופן, עומדת בסרט למבחן.
אין זו הפעם הראשונה בה מופיע מוטיב הבובות בסרטיו של קאופמן בקונטקסט של יצירת קשר רגשי ושליטה של האדם על תודעתו. הפתיחה של "להיות ג'ון מלקוביץ'" - סרט שגיבורו הוא מפעיל בובות - הכילה סצנה יוצאת דופן בה סיפורם הרומנטי-טרגי של אלואיז ואבלר הועבר כהצגה בובות בקרן רחוב. עלילת "להיות ג'ון ג'ון מלקוביץ'", שבה בני אדם חודרים לראשו של השחקן ג'ון מלקוביץ' ומשתלטים על גופו - היא כולה בבחינת הרהור מורכב על מצבו הקיומי של אדם כבובה.
כך גם מוטיב האדם המוכפל הנקשר לרעיון אובדן הזהות והמציאות. יש לכך התייחסות ב"להיות ג'ון מלקוביץ'" (בסצנה בה מלקוביץ' נכנס לתוך ראשו שלו וחווה עולם שכולו מורכב משכפולים שלו) אך בעיקר ב"סינכדוכה". שבה במאי התיאטרון קאדן קוטאר בונה את ההצגה הטוטאלית שבה הוא משכפל (וחוזר ומשכפל) את חייו. אגב, גם ב"פרנק ופרנסיס" - קומדיה מוזיקלית על ביקורת קולנוע, אותה קאופמן כתב (אך לא הצליח להביא לכדי הפקה) - היה סרט בתוך סרט שבו כל הדמויות גולמו על ידי אותו שחקן.
מוטיב נוסף הוא הספק באפשרותה של האהבה מעבר להיותה רגע חולף של נחמה. כמו הניסיון של ג'ואל, הגיבור של "שמש נצחית בראש צלול", לברוח בתוך תודעתו עם קלמנטיין למקום בו זיכרון אהבתם לא ימחה. ב"אנומליסה" מופיע דימוי דומה של בריחה בתוך "מציאות" שהיא למעשה עולם המעוצב על ידי תודעה. ניסיון נואש להפוך את הרגע בו הצליח הגיבור לחרוג מהכלא של תודעתו ובדידותו למצב מתמשך.
"אנומליסה" (ארצות הברית) - במאים: צ'ארלי קאופמן ודיוק ג'ונסון. מדבבים: דיוויד ת'יוליס, ג'ניפר ג'ייסון לי וטום נונאן. אורך הסרט: 90 דקות.
