תביעה: מכר בית בת"א, הבין שהפסיד מיליונים

בעל זכויות בנכס ברחוב שלמה מכר אותן לבנות דודו תמורת 1.55 מיליון ש'. אלא שלמחרת נודע לו שהמבנה עומד בפני שינוי ייעוד. מה קבע ביהמ"ש?

עו"ד ערי גץפורסם: 14.03.16 , 23:12

בית המשפט העליון הכריע לאחרונה במחלוקת בין קרובי משפחה שחלקו ביניהם זכויות על בניין בדרום תל אביב: אחד מהם מכר את זכויותיו לבנות הדוד שלו, אולם התחרט עד מהרה כשהבין שלמעשה הפסיד מיליונים בשל שינוי הייעוד של הנכס. בנות הדוד סירבו לבטל את חוזה המכירה, והסכסוך התגלגל לבית המשפט שחייב את בן הדוד לקיים את ההסכם.

פסקי דין מעניינים נוספים - בערוץ משפט ב-ynet:

המוכר ירש יחד עם בני משפחה נוספים בניין מסחרי ברחוב דרך שלמה. לפני שבע שנים הוא בירר עם מתווך כמה שוות הזכויות שלו – 25% מהנכס – וקיבל הצעה על 1.6 מיליון שקל. משם הוא פנה לבנות דודו, שגם הן ירשו חלקים בבניין, והציע להן לרכוש את חלקו. לאחר משא ומתן הוא חתם איתן על הסכם שבמסגרתו התחייב למכור להן את זכויותיו תמורת 1.55 מיליון שקל, והן התחייבו לשאת בהיטל ההשבחה.

תביעה

אחרי 25 שנה: תקבל 1.5 מיליון ש' על המשק

עו"ד מור אוזרקובסקי

בני זוג שנפרדו ב-1990 לא הצליחו להסכים על חלוקת הזכויות של ביתם במושב ועל מימוש הזכויות בו. בית המשפט לענייני משפחה שם לכך סוף

אחרי 25 שנה: תקבל 1.5 מיליון ש' על המשק

אלא שיום למחרת ההסכם, ולפני שקיבל את הכסף, גילה המוכר כי ייתכן שהתמורה שעליה סוכם נמוכה משמעותית מערך הזכויות, שכן קיימת סבירות שהבניין מיועד גם למגורים. מיד הוא פנה לבנות דודו בבקשה לבטל את ההסכם, אך הן סירבו ושלחו לו את מלוא התמורה בהמחאות בנקאיות.

המוכר סירב לקבל את הכסף, ובתגובה הגישו בנות הדוד תביעה לאכיפת ההסכם בבית המשפט המחוזי, שקיבל את תביעתן. בן הדוד הגיש ערעור לבית המשפט העליון בטענה שההסכם אינו מחייב אותו, מכיוון שהוא מתייחס לנכס מסחרי, ואילו הנכס מיועד גם למגורים. לחלופין, טען, יש להצהיר על ביטול ההסכם בשל טעות יסודית באשר למצבו התכנוני של הנכס.

במהלך הדיון התגלה כי רשות המסים העריכה את שווי זכויותיו של המערער ב-4.4 מיליון שקל, מה גם שבן דוד אחר שלו מכר 12.5% מהזכויות בנכס תמורת 3 מיליון שקל.

איפה הצדק?

השופט מני מזוז היה היחיד בין שלושת שופטי ההרכב שקיבל את טענת המערער שלפיה הטעות באשר לייעודו התכנוני של הנכס הייתה משותפת של הצדדים, והיא שהביאה לכך שהתמורה שנקבעה בהסכם הייתה נמוכה באופן קיצוני מהשווי האמיתי של זכויות המערער.

הוא הדגיש את להיטותן של המשיבות לאכוף את ההסכם, והגיע למסקנה שזהו "מקרה ברור ומובהק שבו הצדק מחייב לבטל את ההסכם, כדי שלא להנציח תוצאה כה בלתי צודקת". אלא שדעתו הייתה דעת מיעוט.

לעומתו, שופטי הרוב אסתר חיות ועמי פוגלמן, סברו כי המערער לא הוכיח שבמועד חתימת ההסכם כבר היה ידוע כי הנכס מיועד גם למגורים. לפיכך, קבעו, ככל שאירעה טעות בחישוב שווי הזכויות, הרי שמדובר בטעות בלעדית של המערער בכדאיות העסקה, והיא אינה פוגמת בתוקפו של החוזה.

התוצאה היא שהערעור נדחה בהתאם לדעת הרוב, והמערער חויב בהוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 30 אלף שקל.