"מעדיף דרמות שעוסקות בכסף, ולא ברוצחים"
אחרי שסיים עם "אחוזת דאונטון", חוזר התסריטאי זוכה האוסקר ג'וליאן פלואוז עם המיני סדרה "ד"ר תורן". בראיון הוא מספר על האהבה למשרתים ולנשפים וגם על האקסית היהודייה: "ההורים שלה לא רצו אותי כי אני גוי"
"אני חושב שפרק אחרון בסדרה ארוכה הוא קצת בלתי רגיל", הוא מסביר בראיון טלפוני ל-ynet. "אתה כבר לא מנסה למשוך צופים חדשים, אתה רוצה להפיק חוויה מספקת לצופים הנאמנים שליוו אותך שש שנים. אתה רוצה שהם ירגישו שהאנשים שהם עקבו אחריהם והתרגשו ובכו בגללם הגיעו לאיזו נחת, ואני מודה שעבורי המשמעות של זה היא הפי-אנד. במהלך הסדרה אנשים מתלבטים וסובלים ודברים משתבשים, אבל לסיום יש דרישות רגשיות ודרמטיות שונות, וזה בסדר גמור מבחינתי".
לא במקרה החליט התסריטאי זוכה האוסקר ("גוספורד פארק") לחזור מימי "דאונטון" העליזים כמעט מאה שנה אחורה, לסיפור שהתרחש בשנת 1850. היום הוא מודה ש"אני לא בהכרח מתגעגע לגינונים של פעם, אבל לא הייתי מתנגד לקצת אדיבות". ובאמת כבר מגיל צעיר הוא נמשך לאגדות אריסטוקרטיה, משרתים, שמלות נשף ולאנצ'ן על הדשא. "ידעתי די הרבה על התקופה ההיא וזאת הסיבה שמיקמתי בה את 'דאונטון'", הוא אומר. "האחות הבכורה של סבא שלי גדולה ממרי קרולי בעשר שנים בסך הכל ואני הכרתי אותה מצוין, היא נפטרה כשהייתי בן 21. אז היתה לי אינפורמציה מיד ראשונה. בתור ילד שימשתי אוזן נלהבת לסיפורים של קרובי משפחה מבוגרים, והייתי היחיד".
"הסיפור על פמוק, למשל, הדיפלומט שמת במיטתה של מרי קרולי, התבסס על סיפור אמיתי. חבר שלי, שגר באחד הבתים שהיו שייכים למשפחת אצולה, מצא יומן עתיק של אחת הנשים שגרו בבית, בו סופר איך בלילה אחד הנשים סחבו בכל הבית גופה של גבר שמת במיטה של אשה צעירה, כדי להציל אותה מחרפה. ביומן הגברי המקביל הם החמיצו את כל הסיפור, מבחינתם, כמה נאיבי מצדם, הם מצאו בבוקר גבר שמת במהלך הלילה במיטה שלו. אבל לדור ההוא היתה הפריווילגיה לשמור על סודות. אנחנו לא יכולים כי מישהו כבר יספר על זה מתישהו. אנחנו לגמרי בחוץ".
במרכזה של "ד"ר ת'ורן" (ששלושת פרקיה משודרים בימים אלה ב-yes Oh וב-yesVOD) עומד סיפור אהבה בין-מעמדי מהסוג שכל חובבי "גאווה ודעה קדומה" לסוגיה ישמחו לאמץ. בפינה אחת עומדת מרי ת'ורן, צאצאית חסרת יחוס ואחייניתו של רופא הכפר, ובשניה פרנק גרשם, בן אצילים שמשפחתו ירדה מנכסיה ועליו מוטלת המשימה להתחתן עם כסף כדי להציל אותה מגורל משפיל.
האהבה הזאת מנצחת כמובן הכל, וב"הכל" הכוונה לנשות משפחת גרשם שרק מעמדן עומד לנגד עיניהן, וללואי, מחזר נובוריש ושתוי של מרי, שמנסה לחבל ברומן תוך כדי לגימה מאסיבית של אלכוהול (מסר חינוכי לבריטים הצעירים ששוקלים להתמכר לטיפה המרה). האיש שידו בכל, ד"ר ת'ורן, בוחש במוסריות ובהומור בהתרחשויות ומניע אותן אל הסוף השמח והמספק. להוציא את סרטי השיער והכרכרות, פלואוז מאמין שלא הרבה השתנה מאז.
"הכתיבה של טרולופ עוסקת בהוצאת המיטב מכל דבר, על התגברות על מצוקה", מפרט פלואוז, "וכל זה רלוונטי עבורנו לא פחות מלקוראים של טרולופ. האמביוולנטיות החברתית וחוסר הוודאות של האצולה לגבי המעמד שלהם בתקופה הויקטוריאנית, שהיתה תקופה של שינויים וזעזועים בין המעמדות, רלוונטית גם היא. גם היום אנחנו חברה בשינוי, אנשים מגששים אחרי הדרך להתקדם ובמקביל לשמור על הכבוד שלהם. וגם היום יש אנשים שמחזיקים בכמויות עצומות של כסף ועולים בסולם המעמדות, ממש כמו במאה ה-19.
"אני מעדיף את זה על דרמות עם מרגלים ורוצחים ואנשים שמענים נשים ואלוהים יודע מה, שאין להם שום קשר לחיים שאני מכיר ואני לא נהנה מהם. אני אוהב דרמות על אנשים שמודאגים בגלל היחסים שלהם, הכסף שלהם, הנשים או הגברים והבתים שלהם. לא כולם חייבים לחיות במאה ה-19 ולהיות לורדים, כמובן, אני רק רוצה שיעברו עליהם דברים שאני מבין. אני מניח שזה היה החוק שלי ב'דאונטון', ללכוד את הדרמות במעגל שאפשר להזדהות איתו".
סיפורי אהבה חוצי מעמדות שהגבירו את המתח בין נאמנות למסורת ובין העולם החדש הם הלחם והחמאה של פלואוז, כחובב התקופה הוויקטוריאנית, והוא חגג עליהם ב"דאונטון" ממש כמו ב"ד"ר ת'ורן". "אחד הדברים שהכי משכו אותי בתקופה הזאת הוא שהיא גשר בין המאה ה-19 ובין העולם המודרני. האריסטוקרטיה אולי היתה אז חלון הראווה של המשטר שעליו הוטל להציג את נפלאות האצולה הבריטית", טוען פלואוז, "אבל למעשה היה זה מעמד הביניים שהפעיל את הכוח וקיבל את ההחלטות. היתה התניידות רחבה בין המעגלים החברתיים, ניידות שהניעו השווקים העצומים והבלתי מנוצלים של האימפריה המתרחבת כמו גם ההתקדמות המדהימה של הטכנולוגיה במהפכה התעשייתית. זה היה עולם קשה, שטרולופ צייר בצורה מאוד ברורה, אבל אלו גם היו זמנים שלאנשים היתה האופציה לשפר את מצבם הכספי גם אם הם לא היו שייכים לאצולה".
אבל רוב הסיפורים עוסקים באצולה ובצורך שלה לשמור על המצב הקיים.
"ולכן באחת הסצנות האחרונות ב'דאונטון' הכנסתי את האמונה שלי, שהפכה לאמונה של קורה, שאם את יכולה להישאר גמישה ולהתאים את עצמך לשינויים, הסיכוי שלך לשרוד גבוה יותר. אני חושב שזאת היתה האמת לגבי המשפחות האלה - חלק מהן שרדו והבתים שלהן היום הפכו ציבוריים או מקומות שמתקיימות בהם חתונות או וואטאבר, כי המשפחות למדו לאמץ את השינויים".
"אני חושב שהומור הוא מה שמאפשר לנו להמשיך, ואני אוהב הומור שלקוח מהחיים. אני לא כל כך טוב בבדיחות ואני לא לוקח את זה בדרך כלל לקומדיה טהורה. אני מניח שספראט ודינקר היו יותר קרובים אליי מבחינת ההומור והרשיתי להם להיות קומים בצורה ישירה יותר, ומה שטוב בזה הוא שאתה לא צריך לסטות מהמציאות של הדמות או מהסיטואציה כדי להצחיק. זה רק משעשע אבל זה עדיין עוסק בחיים האמיתיים. לזה אתה צריך כמובן את השחקנים הנכונים. מגי סמית' היא השחקנית האידיאלית כי יש לה הרבה שכבות והיא יכולה לעבור מטרגדיה לקומדיה כמעט בלי שנשים לב אבל היא תמיד אותו בנאדם".
כיהודיה וישראלית היה קצת מוזר להיחשף לקו שעסק באנטישמיות, כשרוז נישאה ליהודי. "דאונטון" היתה כמו בועה, עולם אחר, ופתאום נתקלתי במשהו מוכר.
"רציתי לצייר את סוג האנטישמיות הבלתי מודעת כמעט שהיתה בחברה האנגלית אז. אני חושב שדווקא ברמה הזאת היא יותר מסוכנת. מצד שני רציתי שיהיה סיפור שבו אף אחד מהצדדים הוא לא קורבן, שני הצדדים היו גאים וחזקים. לא רציתי שוב את הסיפור של 'הוא בעל מזל שקיבלנו אותו למשפחה שלנו'. למעשה בשני הצדדים היו מתנגדים (אמא של רוז ואבא של בעלה היהודי, ס.ש)".
"לי היתה חברה יהודיה כשהייתי צעיר, וההורים שלה לא הסכימו עם היחסים שלנו, אני לא הייתי מה שהם רצו בשבילה. הם היו מאוד נחמדים ומנומסים אבל הם רצו חתן יהודי. אני הייתי ג'נטייל (גוי) קתולי, אז זאת היתה חוויית האפליה הראשונה שלי. אני לא מתכוון ברצינות שסבלתי שם בשום צורה אבל זאת חוויה מוזרה, כשאתה מרגיש שדוחים אותך לא בגלל מי שאתה אלא בגלל מה שאתה".
