לילה של קדושה / על קובי והווריורס
אם אי פעם הייתה קבוצה שראויה לשבור את השיא ההוא של שיקגו, אם אי פעם הייתה קבוצה שהיינו רוצים שתשבור את השיא ההוא, זו גולדן סטייט הנוכחית. קבוצה שהביאה את הבשורה האלוהית החדשה למשחק. ובראיינט? הוא סיפק הזדמנות בלתי חוזרת להתענג שוב על הג'אמפ שוט היפה בתולדות הכדורסל
היו הרבה מלכים ב-NBA. היו נסיכים, היו אלים מסוגים שונים ואפילו "אלוהים". בעצם, בלי מרכאות. היה אלוהים. אבל הדבר הכי קדוש, חשוב ויקר ערך מכל דבר אחר בליגה הזו – הם המספרים.
ובדיוק בגלל זה, ההישג של גולדן סטייט, שניפצה, ניתצה ומחקה את השיא ההוא והעמידה את מאזן הניצחונות בעונה אחת על 9:73, הוא בלתי נתפס. זה אמנם היה רק ניצחון אחד יותר, אבל היא רמסה לחלוטין בכל מה שהאמנו בו ב-20 השנה האחרונות.
למזלנו הגדול, אצלנו, אוהדי הכדורסל, הדת היא חופשית ופתוחה. אפשר להעלות דיונים, לערוך השוואות, אפילו לערער על תפיסות עולם. פלורליזם בהתגלמותו. לכן אולי נתווכח, אולי קצת נצעק, אבל נבין לגמרי אם תגידו לנו הבוקר – "זו הקבוצה הטובה ביותר בכל הזמנים בעונה בודדת".
כי אם אי פעם הייתה קבוצה שראויה לשבור את השיא ההוא, אם אי פעם הייתה קבוצה שהיינו רוצים שתשבור את השיא ההוא, זו גולדן סטייט הנוכחית. קבוצה ששברה שיאי קדושה ועל הדרך הביאה את הבשורה האלוהית החדשה למשחק.
בשורה שמחלחלת לגוף ומצהירה בפנינו שספק אם הכדורסל יכול להיות טוב יותר מזה. כדורסל של חיוך, של כיף, של הנאה והנעת כדור מושלמת. כדורסל שכל כולו הרמוניה מוזיקלית, החל מצלילי הנעליים החורקות של שחקנים נעים ללא כדור, ועד לצליל הרשת המתעופפת באוויר אחרי עוד סל.
וכמו בכל בשורה תנ"כית, גם לנו יש משיח. סטפן קרי הוא המשיח של העולם החדש, שהצליח למתוח את גבולות המשחק. בעונה הגדולה ההיא של שיקגו, סקוטי פיפן היה השחקן שזרק את כמות השלשות הגבוהה ביותר – 401. העונה, סטפן קרי קלע(!) את כמות השלשות הגבוהה ביותר – 402. יותר הכדורסל לא יהיה כשהיה.
רק שכל הנבואה הזו לא תהיה שווה דבר אם לא תתממש בפלייאוף. עייפנו במשיחי שקר...
המניאק האהוב
אמנם המספרים הם הדבר הכי קדוש בליגה הזו, אבל רק המספרים הגדולים. איש לא יזכור שקובי בראיינט נפרד עם 50 זריקות (הכי הרבה אי פעם), או עם ניצחון לא חשוב במשחק לא חשוב, או בקבוצה שרשמה 17 ניצחונות בעונה (המאזן הגרוע בתולדות הלייקרס). יזכרו רק דבר אחד – 60 נקודות בתום 20 שנה.
וזו הייתה תמצית הקריירה של בראיינט. הרדיפה הבלתי פוסקת אחר מספרים, אחר שיאים, אחר מייקל ג'ורדן. לדחוף את הקצה עוד קצת. גם עכשיו, כששאקיל אוניל איתגר אותו השבוע לקלוע 50 במשחק הפרידה – הוא נענה וקלע 60.
ורק כדורסלן "קדוש" יכול לקחת את הכותרות משיא קדוש. זה היה ליל פרידה מושלם, עם ההזדמנות הבלתי חוזרת להתענג שוב על הג'אמפ שוט היפה בתולדות המשחק ועם דמעה קטנה שביצבצה אצל רבים ברחבי העולם בהנפת היד האחרונה שלו בדרך לספסל. הוא היה טוב כמו שהוא היה רע, והוא היה מניאק אהוב.
הרבה דברים קרו ב-20 השנה האחרונות אצל קובי, ואצלנו. בזמן שהוא זכה ב-5 אליפויות וכתב אינספור סיפורים, אנחנו התבגרנו וגדלנו, הקמנו משפחות והתפתחנו. אבל רק שני דברים באמת לא נשארו כשהיו – הכדורסל, כפי שהוכיחה גולדן סטייט, ואנחנו. כי לפני 20 שנה איחרנו בגללו לבית ספר או לאוניברסיטה – הבוקר איחרנו בגללו לגן עם הילדה.
