מהפנטת, ממגנטת, דרמטית: פרידה מרונית אלקבץ
מאז הופעתה הבלתי נשכחת ב"שחור", הפכה רונית אלקבץ לנציגה המובהקת של נשיות מזרחית ושל עוצמה נשית מזרחית, וכל זאת בתעשייה שנרתעה מהדימוי הזה משך עשורים רבים. אבל לצד הנוכחות המאגית היא היתה שחקנית נהדרת - ממש גרטה גארבו של הקולנוע הישראלי. שמוליק דובדבני נפרד
מותה של רונית אלקבץ הוא מהלומה, לא פחות, לקולנוע הישראלי ולתרבות הישראלית. קשה לחשוב על עוד שחקנית, מלבד גילה אלמגור תבדל"א, שהטביעה חותם משמעותי כל כך על היצירה הקולנועית כאן. שחקנית שהפכה לאייקון. כוכבת קולנוע של ממש. נוכחות. מהפנטת. ממגנטת. דרמטית. רונית אלקבץ היתה שחקנית שאי אפשר היה להתעלם ממנה.
מאז הופעתה הבלתי נשכחת כלילית השטנית והמפתה לבושת השחורים בסרטו המיסטי של דני וקסמן "המיועד" (1990), התמקמה אלקבץ בתודעה כדמות הנעה על הגבול שבין ממשיות וערטילאיות. הדימוי הזה התעצם כאשר גילמה את דמותה של פנינה, האחות המכשפה-מפגרת ב"שחוּר" (1994) של שמואל הספרי לפי תסריט שכתבה חנה אזולאי-הספרי.
ברבע המאה שחלפה מאז הוכתר הסרט כאחת היצירות המשמעותיות בתולדות הקולנוע הישראלי, אך לא פחות מכך - אלקבץ הפכה לנציגה המובהקת של נשיות מזרחית ושל עוצמה נשית מזרחית, וכל זאת בתעשייה שנרתעה מהדימוי הזה משך עשורים רבים.
נפרדים מרונית אלקבץ:
- אבלים בישראל: "רונית אלקבץ היתה אחת ממנהיגות הקולנוע"
- מספידים בצרפת: "האישה הכי חזקה, עם טירוף יפהפה"
- השחקנית שלא למדה משחק: אלקבץ בתיאטרון
- פעילותה החברתית: "היא חוללה נס"
- אלבר אלבז מבכה את לכת הדיווה שלו
קשה לשכוח את הופעתה של אלקבץ ב"שחוּר". את הרגע שבו היא מופיעה מחדש, אחרי עשרים שנות נתק, בחיי אחותה (אזולאי-הספרי) הבאה לאסוף אותה מבית המשוגעים שבו היא מאושפזת בדרך להלוויית אביהן. המסדרון הארוך והחשוך שמפריד ביניהן, אפוף ענני עשן סיגריה כחלחלים, שבקצהו היא מפציעה ובניד ראש מדליקה את נורות הפלורסנט שממוקמות לאורכו. השילוב הזה של מסתורין וכוח, דמות שהצופה נמשך אליה ונרתע ממנה בו-זמנית, הוא שהגדיר גם את נוכחותה הקולנועית של אלקבץ.
אבל אלקבץ היתה הרבה יותר מנוכחות מאגית. היא היתה שחקנית שהופעותיה הזכירו לא פעם את כוכבות המלודרמות הגדולות של הוליווד. היא היתה גרטה גארבו, בטי דיוויס וברברה סטנוויק שלנו. היא ידעה לנצל את פניה האקספרסיביים, קולה העמוק והמראה הייחודי שלה כדי להעניק לתפקידיה ערך מוסף.
קשה להיזכר בעוד שחקנית שהמצלמה משתהה על פניה בקלוז-אפ משך דקות ארוכות כל כך, כפי שזה קורה בסצינת הפתיחה של "ולקחת לך אישה" מ-2005 - אותו ביימה ביחד עם אחיה, שלומי, ואשר הפך לפרק הראשון בטרילוגיה משפחתית בו גילמה אישה, ויויאן, הכלואה בחיי נישואים לא מאושרים, ומפנטזת על בריחה בחברת מאהב מהעבר. ההשתהות הזו היא לא פחות ממרתקת, והתוצאה וירטואוזית.
הגרדרובה האקסטרווגנטית שאלקבץ נהגה להתהדר בה - וכל אחת מהופעותיה הפומביות משכה תשומת לב בהקשר זה - אף היא שירתה את דימוי הכוכבת-ההוליוודית-של-פעם שלה. קשה, אגב כך, לשכוח כיצד, כאשר עלתה אשתקד לקטוף את פרס אופיר לסרט הטוב ביותר, "גט", נתפסה שמלתה הגרנדיוזית בעיצוב חברה הוותיק אלבר אלבז בשולי המדרגות, ונקרעה - מה שלא הפריע לאלקבץ, שחבשה על ראשה מגבעת מעוטרת נוצה, להגיב בנונשלנטיות מוחלטת, כיאה למלכה הבלתי מעורערת של הקולנוע הישראלי.
אך אלקבץ ידעה לגלם גם דמויות יומיומיות, אף כי גם אז מעולם לא השכיחה מאיתנו שמדובר בכוכבת. כזו הייתה דמות המאהבת החד-הורית של הדמות שגילם ליאור אשכנזי ב"חתונה מאוחרת" (2001), או דינה בעלת המזנון בעיירה שכוחת האל אי-שם בדרום הארץ ב"ביקור התזמורת" (2007) של ערן קולירין - תפקיד בו הפליאה בשילוב של קומיות וחינניות. היתה זו רונית אלקבץ כפי שמעולם לא ראינו אותה.
וכמובן, השילוב המיתי של האם והזונה ב"אור" (2004) של קרן ידעיה, לצדה של דאנה איבגי, בו התנהל דיאלוג מרגש בין שתי שחקניות גדולות - האחת בשיאה, והאחרת בהתהוות. הנשיות בקולנוע הישראלי של 25 השנים האחרונות, על גווניה וניגודיה, הייתה מזוהה בלעדית עם רונית אלקבץ.
בעשור האחרון היא התבלטה, יחד עם אחיה שלומי, כאחת מבמאיות הסרטים המרתקות שלנו, בזכות הטרילוגיה המשפחתית האוטוביוגרפית למחצה שייצרו - "ולקחת לך אישה", "שבעה" (2008) ו"גט - משפטה של ויויאן אמסלם" (2014). בשלושת סרטי הטרילוגיה היא גילמה דמות של אישה הנאבקת את מלחמת השחרור שלה מהכיבוש הפטריארכלי, ופרשה מנעד רגשי שנע מהתפרצויות דרמטיות לשתיקה אקספרסיבית.
דמותה הציבורית של רונית אלקבץ היתה לא פעם מוחצנת, והדבר התבטא לא פעם גם במשחקה (ע"ע הופעתה כשוטרת היסטרית ב"עלילה" של עמוס גיתאי מ-2003), אך היה זה חלק מהיותה כוכבת טוטאלית המודעת למעמדה האיקוני ולעובדה שנוכחותה מבקשת לנתץ עשורים של דיכוי נשי בחברה ובקולנוע שלנו. אגב כך, היא גילמה בסרטה של מיכל אביעד, "לא רואים עלייך" (2011) אישה שמתמודדת עם אונס שחוותה בין היתר באמצעות פעילותה נגד הכיבוש.
דמותה הקולנועית של אלקבץ חוותה מעבר מייצוג של מיתוסים נשיים אוניברסליים ("המיועד", "אדי קינג" של גידי דר מ-1992, ו"צלקת" של חיים בוזגלו מ-1995) לדמויות נשיות קונקרטיות, על פי רוב מזרחיות (בהקשר זה חשוב להזכיר את פעילותה החברתית-פמיניסטית).
אבל היא גם השכילה להשתלב בקולנוע הבינלאומי, בעיקר זה הצרפתי ("תוצרת צרפת" מ-2001, "ציון" מ-2006, סרטו הניסיוני של ז'וזף דדון שנעשה בשיתוף מוזיאון הלובר, שבו התהלכה אלקבץ בשמלה של כריסטיאן לקרואה וגילמה דמות אלגורית בשם ירושלים, וגם "הנערה על הרכבת" של אנדרה טשינה לצד קתרין דנב מ-2009). אלקבץ שניהלה את חייה על קו תל-אביב-פריז אף הופיעה לאחרונה בתפקיד נשיאת צרפת בסדרת הטלוויזיה העתידנית "טריפליום".
מותה של אלקבץ בטרם עת מותיר את הקולנוע הישראלי - וסליחה על הקלישאה - מיותם. היא היתה דיווה, מלכה אמיתית. היה בנוכחותה משהו מפתה ומרתיע, חינני ומאיים. עיניה ושערה השחורים בלטו על רקע פניה החיוורות והעניקו לה מראה מרוחק משהו. לא יהיה זה מוגזם לקבוע שהקולנוע הישראלי יראה מעתה אחרת. אני באמת-באמת מצטער על שלא נראה יותר סרטים בכיכובה ובבימויה של רונית אלקבץ.
