קשב וריכוז בפסח: האם התרופות גם בחופש?

לא מזמן נכנסה אלי למרפאה אחת האמהות איתן אני עובד, אם לשלושה בנים בגילאי 6-10, שלושתם מתמודדים עם הפרעת קשב וריכוז. לקראת חופשה משפחתית שהם תכננו באילת, היא ביקשה להתייעץ איך לנהוג עם הטיפול התרופתי. האם להמשיך ולתת לילדים או דווקא לתת להם "חופש" מהתרופה.

לתפיסתה, בחופשה עדיף לתת להם להתפרק. היא ראתה בכך הזדמנות בשבילם להשתולל ולהוציא אנרגיות. אם נקפוץ לרגע לסוף הסיפור, כבר במהלך הנסיעה לאילת, הם עצרו בבאר שבע וכל אחד נטל את התרופה שלו, מה שלא הפתיע אותי בכלל. למה? כל התשובות לפניכם.

צילום: shutterstock

לנקות את הרעשים

נתחיל מהתפיסה הבסיסית: הפרעת קשב היא איננה הפרעה בית ספרית בלבד, ואינה נמדדת בשאלות כמו - אם הילד מקשיב או לא מקשיב למורה, או אם הילדה מרוכזת או לא בזמן הכנת שיעורי הבית. ההפרעה מאובחנת באם הילד קשוב למה שקורה סביבו בכל הזמנים ובכל תחומי החיים: אחר הצהריים עם ההורים בבית, בטיולים, במהלך החוג אחרי שעות בית הספר או בכל זמן אחר. הפרעת קשב היא לא לקות למידה, אלא אבחנה רפואית המלווה את המתמודד עימה לאורך כל שעות היום.

כששאלתי את א', מטופל בן תשע, מתי הוא נוטל את הכדור, הוא השיב שבכל יום לימודים וביום שבת בהקפדה יתרה - כי יש כדורגל. ללא התרופה, הוא מתאר שהוא לא מצליח למצות את היכולות שלו: הרעש מסביב, הקריאות, הצעקות, התזוזה המהירה של הכדור, הריצות – כל אלו לא מאפשרים לו להיות השחקן הטוב שהוא באמת, מה שגורם לו לתסכול.

התרופה אמנם לא הופכת אותו למוכשר יותר, אך היא מאפשרת לו לנקות את הרעשים הרבים, לווסת את התגובות ולעמוד איתן מול מגוון הגירויים שמסביב.

לכתבות נוספות - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet

הדוגמא הזו מסבירה בדיוק את עמדתי: מכיוון שההפרעה ביכולות הקשב איננה הפרעה רק ללמידה איכותית, אלא עשויה להפריע לכל מה שדורש תפקוד ניהולי (תכנון, ארגון, דחיית סיפוקים, סדר קבלת החלטות ועוד) סימפוניית הרעשים שיש סביב ילד הסובל מהפרעת קשב וריכוז צריכה להיות מונמכת – כל זמן שהדבר עומד לו לרועץ.

הגירויים המפריעים לילד נמצאים שם תמיד, גם בזמן חופשה, חוגים, אינטראקציות חברתיות, מפגשים משפחתיים ועוד. חישבו לרגע על ילד שעבורו התמודדות עם וויסות גירויים היא קשה ביותר - עד כמה זה מאתגר לשבת לשולחן בערב ליל הסדר. קריאת הגדה לא שונה באופן מהותי משיעור בכיתה. גם כאן נדרש ממנו להיות קשוב, ולהצליח להתעלם מכל המוקדים שמושכים את תשומת ליבו באופן תמידי, לווסת התנהגותו ותגובותיו ולהישאר מנומס כמו שמצופה ממנו ובעצם, כמו שהוא באמת יכול.

מרגישים שלא מבינים אותם

בזמן חופשה יכולים להתקיים שני תסריטים אפשריים. בראשון, הילד מצליח לעמוד באתגרי היום מבלי לחוש תחושה של תסכול או פספוס בסוף היום. אם הילד מרגיש שבזמן מפגשים חברתיים, משפחתיים, או בהתמודדות מול משימות יומיומיות אחרות שהוא מצליח להגיע לתוצאות שרצה, זה מקובל גם לא לתת את התרופה, שכן אין תסכול רגשי או אחר.

בתסריט השני, השכיח והסביר יותר, אנחנו נראה את ההתמודדות עם ההפרעה מחוץ למרחב הכיתתי. אם הילד מרגיש שלא מבינים אותו, שהוא לא ממצה את יכולותיו, שהוא מבולבל, שהוא לא מובן, למרות כל הניסיונות שלו, הרי שתחושה של פספוס, אשמה, או אכזבה כללית מהיום שעבר תצטבר ותביא לתסכול רגשי קשה.

מבחינתו, הוא לא מאוזן והוא מבקש עזרה. חשוב להבין שילד עם הפרעת קשב וריכוז משתדל כל הזמן, הוא אינו עצלן ולא מחוסר מוטיבציה כפי שאומרים עליו מורים ולעיתים גם הורים – אך התוצאות בשטח מראות אחרת. הוא מצטייר כמי שלא מקשיב, מי שמגיב בצורה לא ראויה, מי שלא מצליח או חסר יכולות, כשבפועל הוא מאוד מנסה, אך יש לו מכשולים רבים בדרך שלא מאפשרים ביטוי ראוי שלו ושל יכולותיו.

חשיבה יותר מאורגנת

צריך לחשוב על התרופה כעל גלגלי עזר לאופניים. האם לשלושה שרצתה לתת לילדיה 'חופש' מהכדור, הבינה למעשה שתוך זמן קצר הילדים איבדו את היכולת שלהם להיות קשובים ואחראיים. הטיפול התרופתי לא מונע מהם ליהנות אלא להיפך, מאפשר להם ליהנות באחריות ובבגרות, כשהחשיבה שלהם יותר מאורגנת.

הם רוצים להיות בכל מקום כל הזמן, קופצים בין משימות, מתחילים דברים ולא מסיימים אותם. הם תלויים בגירויים החיצוניים להפעלה ומשתעממים מהר. התחושה דומה לצפייה במסך טלוויזיה עם מספר ערוצים פתוחים בו זמנית - תחושה מתסכלת של חוסר יכולת להתמקד.

בעזרת הטיפול התרופתי, הם מצליחים לסגל לעצמם סדר בתוך היום שלהם. הם הופכים אדונים לזמן שלהם והם לא תלויים בגירוי חיצוני, אלא מסוגלים לווסת את עצמם. ברגע שנוטלים את התרופה, הערוצים נסגרים בזה אחר זה ונשאר רק הערוץ בו מעניינים לצפות.

איך מחליטים?

מילה על תפיסת ה"זומבי": הורים רבים חוששים ממתן תרופה לטיפול בקשב וריכוז מתוך תפיסה שהתרופה 'מהנדסת' את הילד להיות ייצור מדוכא וחסר חיים. האמת היא שבכך הוא מביע את ה"בוגר האחראי" שבתוכו. לילד שרגיל להיות מוסח ומוטרד וער לכל דבר בסביבה ללא יכולת לשלוט בגרויים לטובתו, המעבר לשליטה שקטה, רגועה ומדוייקת יותר, נדמית כמכנית, "זומבי".

ההחלטה לתת טיפול תרופתי טומנת בחובה מספר פרמטרים חשובים, שרק בחינה נכונה שלהם תאפשר את הצמדת התרופה הנכונה לילד. ראשית, יש לבדוק מאפיינים של גיל הילד, משקל, ועוצמת ההפרעה. אל שלושת הפרמטרים הללו מתווספות שאלות של זמן ערות במהלך היום, דרכי שינה ואכילה, סביבה הורית, סביבה חברתית ועוד.

לכל ילד מתאים מינון אחר או תרופה אחרת בהתאם למאפייניו האישיים. למשל, יש מי שהתרופות הניתנות לו כטיפול ראשוני לא משפיעות עליו והוא זקוק לתרופה מסוג אחר.

לאחר בחינת שלושת הפרמטרים (גיל, משקל ועצמה) יש לשאול עבור כמה זמן אנו זקוקים למשך השפעת התרופה. תרופות בעלות משך פעולה קצר הינן: ריטלין ואטנט, עבור שעות יום רבות, תרופות בעלות משך הפעולה ארוך הינן: קונצרטה, פוקלין וויואנס שנותנת מענה ל-13 שעות.

צריך להבין שההצלחה לא מושתתת על הכדור לבדו. הדרכת הורים היא חלק מהותי מהסיוע לילד, כמו גם סיגול הרגלי שינה נכונים, הרגלי אכילה, תמיכה רגשית, פענוח בעיות חברתיות, שיפור מיומנויות ועוד.

בדרכים של ניסוי ותהייה, רופא מעורב יגיע אל הטיפול התרופתי המאוזן והמתאים לילד, אך חלק מההצלחה מחייבת הבנה עמוקה של ההפרעה וסיגול התנהגויות נכונות להתמודדות עימה. הסתכלו על ילדיכם בתשומת לב, נסו להיכנס להם לראש ולהבין איך הם מתמודד, כך תדעו כיצד לנהוג.

הכותב הוא מומחה בנוירולוגיה ילדים והתפתחות הילד, רפואת שינה ילדים