כריס קורנל בישראל: יודע מה הקהל צריך
זו לא הפעם הראשונה שלו במחוזותינו, ובכל זאת לכריס קורנל יש מה לחדש ולתרום לקהל הישראלי - בערב שכולו אדם אחד הוא סיפק להיטים, כריזמה וגם מחווה מרגשת לפרינס. למרות כמה שירים מיותרים, נקווה שהוא עוד ישוב
כמה פעמים כריס קורנל כבר היה פה? קצת קשה לעקוב, שכן האיש ביקר במחוזותינו לא מעט בשלל קונסטלציות שונות. מה שבטוח זה שההופעה הראשונה שנתן כאן ב-2009 וגם זו שכללה את ההרכב המקומבק של סאונדגרדן ב-2014, לא דמו בשום צורה להופעה שהעניק אמש (ו') בהיכל התרבות בתל אביב.
הנהירה של הקהל הישראלי בפעם המי יודע כמה להופעה של אייקון ניינטיז מעידה לא מעט על הטעם הישראלי התרבותי ועל הפיקסציה ההיא לניינטיז. מצד שני – העובדה שקורנל לא ממחזר את עצמו למוות, משתנה תכופות ובעיקר - לא נסמך רק על להיטי העבר כדי לבנות סט ליסט מוצלח, נזקפת לזכותו.
עוד ביקורות הופעות בערוץ המוזיקה של ynet:
ארוס רמצוטי בהופעה: באנו, נמסנו
אהוד בנאי וכנסיית השכל: סערה לליל קיץ
הפטריה שלנו חזרה: 20 לאינפקטד מאשרום
"ערב עם כריס קורנל". כך היה צריך לשווק את ההופעה הזו, שבה החזיק קורנל ערב שלם בכוחות עצמו, מלווה בלא יותר מגיטרה, לעתים צ'לו וברגעים מסוימים פטיפון. קראו לזה "אינטימית" או "אנפלאגד" – בשורה התחתונה לבחור יש מספיק כריזמה (וקילומטראז') כדי לבדר ולספק את הקהל שלו, שגם כך בא לערב הזה מכור.
בין שיר חדש אחד לשני הוא האכיל את המעריצים גם בלהיטים הגדולים מהרפרטואר העשיר שלו, אפילו מתקופת אודיוסלייב, באופן מפתיע. זה לא מובן מאליו לשמוע ב-2016 את "Highway", "Like A Stone" ואפילו את "Doesn't Remind Me". את האחרון אגב, מוטב לו היה משמיט (מה לעשות שהיעדר הגיטרה של תום מורלו נסלח אם מדובר בשיר טוב, אבל כשמדובר בשיר שכולל את השורה "אני אוהב לנסוע רוורס בערפל כי זה לא מזכיר לי שום דבר", באמת היינו מסתדרים נהדר גם בלעדיו). לצד קלאסיקות של סאונדגרדן וטמפל אוף דה דוג, שובצו גם קאברים מעניינים – המיוחד מכולם היה כמובן הביצוע הנהדר ל"Nothing Compares To You" (שיר שקורנל ביצע לא אחת עוד לפני מותו של פרינס, הכותב של השיר), שצבע את היכל התרבות בסגול.
גם "A Day In The Life" שסגר את חלקה הראשון של ההופעה, הוא מחווה חביבה לביטלס ולאבות המזון המוזיקליים. את הקאבר (המתוכנן, אם להאמין לסט ליסט הלא לחלוטין מדויק שהועבר לתקשורת על ידי ההפקה) ל"Billie Jean" של מייקל ג'קסון היה דווקא נחמד לא לקבל הפעם לטובת עוד מהדברים הטובים.
אם את "Times Are Changing Back", הפרשנות שלו ל"The Times They Are A Changin'", עוד אפשר לקבל, את התפירה הגסה בין "One" של מטאליקה, "One" של יו-2 ואפילו "One" של הארי נילסון – קצת פחות. אבל מה זה משנה, כל עוד קיבלנו את "Hunger Strike", "Blow Up The Outside World" וכמובן - התעלמות כמעט מוחלטת מתקופת "Scream" – האלבום המשוקץ ההוא שהפיק לו טימבלנד.
שני דברים חייבים להיאמר על ההופעה הזו, שריצתה את הקהל והוכיחה כמה קורנל התבגר יפה – ווקאלית ופיזית (והלוואי על כולנו להראות כך בגיל 51). האחת היא הדינמיקה עם הקהל הישראלי. מצד אחד – הפורמט של ההופעה ואופן ההגשה של השירים כמעט ודורש מהנוכחים לקחת חלק פעיל, לצחוק כשצריך ולעזור לאדם האחד שעל הבמה לצלוח את הערב הזה, שכל משקלו מונח על כתפיו. להערות, הצעקות והרצון העז להתערב ברשימת השירים קורנל הגיב באלגנטיות ובחיוך. אבל בין קהל נוכח לבין אווירת שכונה נמתח קו דק במיוחד, ולעתים – ברגעים בהם אנשים ביקשו להצטרף אליו ולנגן איתו על הבמה, היה נדמה שנפתחנו קצת יותר מדי.
הדבר השני שהתבהר אתמול, הוא שגם אם הידיעה על בואו של אייקון הגראנג' הזה לא ריגשה כמו בהתחלה, ריבוי הביקורים שלו בישראל הוא דבר מבורך שמקרב אותנו צעד אחד קדימה לעבר נורמליות מסוימת - עדינה, מעורערת ושבירה ככל שתהיה. הגעתם של מוזיקאים כמו קורנל או גרג דולי מדי שנה או שנתיים היא ניסיון להפוך את ישראל ליעד קבע בסיבובי הופעות של ענקים שממלאים אולמות בלונדון, פריז, ברצלונה או אמסטרדם. גם הביקור הבא של קורנל באזור, אם וכאשר יהיה, הוא דבר מבורך – וזה לא משנה אם חלקינו שבעו כבר מהקול והתלתלים.
הופעה נוספת של כריס קורנל תיערך הערב (שבת) באמפיתיאטרון בקיסריה.
