למה לתת לרב סדן את פרס ישראל

הייתי ילד טוב צפון תל-אביב, ואני זוכר היטב איך בבגדי כחול-לבן בדרך לבני-עקיבא שעל גדות הירקון זרקו עליי מהמרפסת פעמיים ביצים בליווי הקריאה "דוס", וכן, בהזדמנויות שונות, קיללו אותי, ירקו עליי, והשיא - באוטובוס מבית-ספר בהיותי בכיתה ו' - כיבו עליי סיגריה על היד בליווי האמירה המזלזלת - ניחשתם נכון - "דוס". אף אחד באוטובוס לא פצה פה, לא הנוסעים וגם לא הנהג. מי אשם? אז חשבתי - בעצם מי לא, הרי אף שבין בני-עקיבא לשבט הצופים על הירקון מבדילים כמאה מטר, בכל זאת, אף פעם, בכל שנותיי שם, לא הייתי עד לאיזושהי פעולה משותפת, מפגש, משהו... ואני דווקא רציתי, מאוד רציתי - להתמודד, ולא להתבודד בקרב אחרים כמוני. מתברר שבאותן שנים אצל מישהו התבשל רעיון מעניין.

עוד בערוץ הדעות:

ממנחם בגין להדלקת המשואות 2016

האמנם לא החמיצו כל הזדמנות להחמיץ הזדמנות

נלחמתי עבור ישראל, תילחמו עבור נכדיי

מהפך מנהיגותי לעת הזאת

על הממשלה להיאבק בסרטן האלימות בחברה הערבית

ייתכן שכמה וכמה גבות הורמו כאשר פורסם שאת פרס ישראל למפעל חיים השנה יקבלו האלוף במיל' דורון אלמוג, שאותו ואת פעלו למען בעלי מוגבלויות אין צורך להציג, והרב אלי סדן, יוזם המכינות הקדם-צבאיות. הגבות שלי לא הורמו, אבל מצאתי עצמי מתרגש מאוד ואפילו מחייך חיוך רחב. מדוע?

כי הרב אלי סדן, יחד עם הרב יגאל לווינשטיין, הוא פורץ דרך אמיתי. כי הוא חולם שזכה להגשים את חלומו הגדול (ולא רק חלום אחד; הוא גם אחד ממקימי היישוב קשת, וסייע בשחרור נתן שרנסקי). כי מה שעשה, משפיע וישפיע בצורה דרמטית על החיים הפרטיים והציבוריים במדינת ישראל - ולא רק על הציבור הדתי-לאומי.

הרב סדן חולל מהפך בתפיסה. עד 1988, השנה שבה נוסדה המכינה הקדם-צבאית הראשונה ביישוב עלי, עמדה לפני בחורים צעירים האופציה המרכזית, להתגייס לצבא לאחר סיום השמינית. זו למעשה הייתה האופציה הכמעט יחידה העומדת לפני חילוניים. חלק מהבחורים הדתיים הצטרפו למסגרת ישיבות ההסדר, ורוב הבחורות הדתיות הצטרפו לשירות הלאומי. הרב סדן סלל מסלול נוסף, מרכזי ומשמעותי, שזכה, בתחילת הדרך, הן מצד חלק ממנהיגי הציבור החילוני והן מצד חלק נכבד ממנהיגי ישיבות ההסדר, לחשד, במקרה הטוב ולהתנגדות עזה, במקרה הפחות טוב. החילונים חששו שהדתיים מצאו להם מקום חדש להתנחל בו - הצבא, והם מבקשים לכבוש את שדרות הפיקוד הזוטרות, הבינוניות ובעתיד גם הגבוהות.

הם חששו שהצעירים הדתיים זוממים להיכנס לוואקום שנוצר אט אט בדיוק במקום זה, ולשנות - מבחינת החוששים, כנראה, לרעה - את אופיו של הצבא. בישיבות ההסדר חששו שהמכינות ימשכו אליהן תלמידים וירוקנו את הישיבות וייאבקו בפועל ברעיון שביסוד אותן ישיבות - בידול במסגרת יחידות עצמאיות עם מפקדים מותאמים, כדי לא להתפתות יתר על המידה לעולם שבחוץ ולשמור על מסגרת של חיי הלכה, ככל שניתן, עם "אנשים כמוך".

שילוב ולא הפרדה

החזון של המכינות היה ונשאר אחר: שילוב ולא הפרדה, היטמעות ולא היבדלות. הנהגה בכל המישורים ובכל הרמות, ולא רק בצבא אלא בחיים הציבוריים בכלל, מתוך תפיסה לאומית ולא לאומנית. באוניברסיטה, בעבודה, בקהילה - למד לחיות עם אנשים שהם לא כמוך, ונסה להוות דוגמה אישית. המכינה הצבאית, כשמה כן היא – מכינה את הצעירים לשירות מעורב, ממש כמו ב'חיים האמיתיים'. הרעיון הוא ללמוד להשתלב, עם הבעיות והקשיים, במגמה להיטמע אבל גם להוביל ולהנהיג. המיזם לא בא על חשבון ישיבות ההסדר. להיפך. לאחר יותר ממחצית היובל ניתן לומר בסיפוק שבהחלט יש מקום לכל הרעיונות, והמכינות לא באו על חשבון ישיבות ההסדר. כיום יש בתי ספר תיכוניים דתיים וישיבות תיכוניות שבהם כמעט שאין בוגר שלא משתלב בתכנית זו או אחרת טרם גיוסו.

ומי שחשב שנחילים-נחילים של ימניים לאומניים ישתלטו אט אט על הצבא ועל המרחב הציבורי, התבדה. הצבא, ואחר-כך השירות הציבורי, הרוויח בחורים בוגרים, מסודרים במחשבתם, בעלי מוטיבציה גבוהה ויכולת התמודדות. מעבר לכך, הרבנים סדן ולווינשטיין הוכיחו כי המיזם הזה מיועד לכלל ישראל ולא למגזר הכיפות הסרוגות. במו ידיהם הם סייעו להקמת מכינות קדם-צבאיות חילוניות, כמו גם מכינות לבנות דתיות שכן, מבחינתם, הרעיון של המכינה הוא הרעיון החשוב והמרכזי ולא בהכרח שילוב כיפות סרוגות בצבא. כאשר היום פורחות עשרות מכינות עם אלפי תלמידים מדי שנה, אין עוד מקום לחשד או לחשש. אכן הגיע הזמן להכיר תודה ולהבין שנעשה כאן מהפך עצום וחיובי מאוד.

הרבנים סדן ולווינשטיין הם מנהיגים, אבל לא כאלה שמושכים חסידים אחריהם, אלא כאלה המלמדים את תלמידיהם להנהיג ומכווינים אותם לחיים. ואת זה הם עושים לא רק בשנות הלימודים מכינה, אלא גם בקשר רציף עם הבוגרים, בין היתר במכתבים, בעלונים ובשיעורים ברחבי הארץ - "עלי באה אליך". הם מלמדים לראות את טובת הכלל לפני המטרה האישית, ובכך חוללו שינוי בתפיסת עולמם של אלפי צעירים רבים עד היום. חלק מהבוגרים הללו מביאים לידי ביטוי יכולות הנהגה מרשימות כבר מתחילת שירותם הצבאי (ולא רק ביחידות קרביות), ואצל חלקם הדברים מקננים, "מתבשלים" ומתגלים בשלבים מאוחרים יותר. אלה ואלה הם אנשי אמונה בעולם המעשה, שליחים של רעיון גדול.

הרב סדן השפיע על החברה כולה. הוא, והרב לווינשטיין, עושים את המהפכה מתוך אהבה, במתן דוגמה אישית, בצניעות, בנתינה ובאהבה אין קץ וביחס אישי. הייתי במחזור ב' של המכינה הראשונה, "בני דוד" בעלי. "רוח המפקדים" מלווה אותי בכל רגע, בכל שעה, גם לאחר יותר מחצי יובל.

אה, כן. כמעט כל חבריי הם חילוניים. והם מהצבא.

הכותב הוא פרופ' בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן, בוגר מחזור ב' של "בני-דוד", מכינה ישיבתית לצה"ל ביישוב עלי