בעלי שיעור קומה
המורה שנלחם למען שילוב יהודי אתיופיה. העולה מרוסיה שלא תשכח את הימים שבהם לא ידעה מילה בעברית. המחנכת הדרוזית שגדלה בתנאים בלתי אפשריים, והמתמטיקאי שבכלל חלם להיות שחקן. תכירו עוד תשעה מורים שהעפילו לגמר תחרות "המורה של המדינה:" בשבילם מושגים כמו חלוציות, ציונות וערכים הם תמצית החיים. הזוכים בתחרות "המורה של המדינה" יוכרזו ביום חמישי הקרוב
בשיתוף מפעל הפיס וחברת "טבע"
הכירו את תשעת המועמדים הנוספים
אני החברה הישראלית"
המורה לפיזיקה ומכניקה טגיסטו איילי מאורט טבריה שואף שהעולים מאתיופיה ישתלבו בחברה
טגיסטו איילי עלה לישראל מאתיופיה ב"מבצע משה,",1984-ב והוא בן תשעה חודשים בסך הכל, אחרי שאמו נשאה אותו על גבה דרך מדבריות סודאן. משפחת איילי השתקעה בכרמיאל. האם עבדה בניקיון והאב במפעל. בזמן לימודיו בתיכון נעדר טגיסטו לא מעט מהשיעורים, אבל אחרי הצבא השלים בגרויות, למד הנדסת מכונות ועבד כמהנדס. אבל ההוראה שבתה אותו.
לפני שנים אחדות הקים איילי, מורה לפיזיקה ומכניקה הנדסית באורט "במעלה" בטבריה, עמותה שתסייע לבני הקהילה האתיופית שניגשים לבחינות בגרות.
"כששואלים אותי 'האם אתה חושב שהשתלבת בחברה הישראלית,'? אני עונה: 'אני לא מנסה להשתלב, אני החברה הישראלית, ומי שרוצה, יכול להצטרף אלי", אומר איילי בן .32-ה
מה משך אותך להוראה?
"הרצון להשפיע על אחרים, לעשות משהו משמעותי עבור אחרים, להזיז דברים. בזכות זה, ובזכות הקשר האישי עם התלמידים, הפכתי גם למורה טוב. אני לומד להכיר אותם לעומק מעבר לכיתה, והופך את מערכי השיעורים ליצירתיים יותר. אני רוצה שהתלמידים שלי יהיו מאושרים ויעשו בחיים את מה שהם אוהבים, בצורה הכי טובה."
איילי עושה כל מה שהוא יכול כדי שתלמידיו יצליחו. "היה לי פעם תלמיד מבריק שהגיע מרקע סוציו-אקונומי נמוך," הוא מספר.
"באיזשהו שלב הוא החליט להפסיק ללמוד כדי שיוכל לעבוד. למרות ניסיונות השכנוע שלי ושל אמו, הוא סירב לחזור ללימודים. יום אחד אחד נסעתי למקום העבודה שלו ואמרתי לו, 'אם אתה לא בא ללמוד בבית ספר, אז בוא נלמד יחד כאן', הוא הובך, והבטיח לי לבוא לבית ספר. בהתחלה הוא נהג לאחר, אבל אחרי שורה של שיחות מוטיבציה התחיל להגיע בצורה סדירה. עזרתי לו להשלים פערים ובסוף הוא סיים את הבגרויות בהצלחה."
מה יצעיד את מערכת החינוך קדימה?
"יותר דגש על ערכים, שוויון וצדק."
מועמד במסלול המורה למדעים ביוזמת טבע
"ניצחתי את מי שלא רצה לקבל אותי"
אינה גולדמן, מחנכת בבית חינוך ע"ש אופירה נבון בכפר־סבא, מאמינה שהיא מצילה נפשות
כשאינה גולדמן עלתה לארץ מברית-המועצות בראשית שנות ה ,90- היא החליטה לממש את חלום ילדותה. "מאז שהייתי ילדה רציתי להיות מורה," היא מספרת. "בשיעורים הראשונים באוניברסיטת בר אילן לא הבנתי כלום. נהגתי להקליט כל הרצאה, ואחר כך תמללתי אותה. כך למדתי עברית."
אחרי שגולדמן, מחנכת כיתה למחוננים ומורה למתמטיקה בבית חינוך ע"ש אופירה נבון בכפר-סבא סיימה את האוניברסיטה, היא ניסתה להתקבל לעבודה, "אבל המפקחת תהתה איך אוכל ללמד את יסודות השפה העברית עם מבטא כל כך כבד." גולדמן כמעט התייאשה והחליטה לוותר על החלום, אבל כעבור שנתיים החליטה לנסות שוב, והפעם הצליחה להתקבל.
כיום, גולדמן, ,42 מנהיגה כיתת מחוננים ומדריכה בתחום המצוינות במתמטיקה במכללת בית ברל. וזה רק קומץ משלל הפעילויות והיוזמות שלה. "לאור ההספקים שלי, חברותיי טוענות שהיממה שלי יותר ארוכה משל שאר האנשים."
מה משך אותך להוראה?
"שליחות ורצון להשפיע. למה אני מורה טובה? בגלל שאני רואה בהוראה הרפתקה. אני מגיעה כל בוקר עם התמסרות והתלהבות. החזון שלי הוא שהתלמידים ירכשו ערכים ומידות טובות - יושר, אומץ לב אינטלקטואלי, ורצון להתפתח לקראת החיים שלהם כבוגרים."
לפני מספר שנים נתקלה גולדמן בתלמיד שסירב בתוקף לדבר איתה. "הוא היה מנודה וכעס על הילדים שהשפילו אותו," היא מספרת. "עשיתי תהליך משמעותי איתו ועם שאר הילדים. אחרי חצי שנה הבנתי שמדובר בילד נבון ומיוחד. ילדי הכיתה החלו להתנהג אליו אחרת, ובסופו של דבר הוא התקבל לכיתת מחוננים. הרגשתי שהצלתי נפש."
מה תרם לך המקצוע?
"אושר גדול, ולהישאר בעצמי תלמידה שלא מפסיקה ללמוד ולשאול שאלות."
מה יצעיד את מערכת החינוך קדימה?
"שינוי מעמדו של המורה בישראל, ומורים שילמדו מתוך רצון ויראו בהוראה ייעוד."
"אבא מביט בי מלמעלה בגאווה"
המורה לעברית מוניא עבדאללה מבית הספר אלמאנרה בכיסרא החליטה להגשים את חלומו של אביה המנוח
בגיל 12 התייתמה מוניא עבדאללה מאביה - איש משמר הגבול שנהרג בתאונת דרכים בדרכו לעבודה. "אמא גידלה אותנו," היא מספרת. "לא היה לה פשוט לחנך שבעה ילדים," מספרת עבדאללה, הילדה הבכורה. "אבא תמיד עודד אותנו ללמוד וללכת לאקדמיה, ואחרי שהוא נהרג, החלטתי להגשים את חלומו."
עבדאללה, ,34 מורה לעברית ומחנכת בבית הספר יסודי אלמאנרה, בכפר הדרוזי כיסרא, התגברה על הקשיים והבעיות, ולמדה ספרות וחינוך. כיום היא מחנכת כיתה ד' בכפר שבו גדלה, ולא מפסיקה ליזום פרויקטים ולפתח תוכניות מחוץ לדרישות התפקיד. בין היתר הקימה מרכז למידה פרטי, שעובד אחר הצהרים, ועמותה, "אבני," שמעניקה שירותים חברתיים.
גם שאר אחיותיה ואחיה הלכו ללמוד במכללות ובאוניברסיטה. "עכשיו, כשהגעתי לגמר של 'המורה של המדינה', אני מרגישה שאבא גאה בי. אבל זה לא נגמר כאן. האופק עדיין פתוח והשמיים אינם הגבול."
מה משך אותך להוראה?
"הרצון לשפר את מצב החינוך הירוד ששרר בכפר שלי. רציתי לייצור שינוי ולהשפיע. בזכות מה אני מורה טובה? אולי בזכות העובדה שאני לא מפסיקה ללמוד ולהשתלם ומאמינה שכל אחד יכול להצליח. החלום שלי הוא שהתלמידים שלי יהיו חלק מחברה מפותחת, ויהיו מעורבים בה אישית וחברתית."
גם התלמידים הבעייתיים ביותר לא מרתיעים את עבדאללה. "קיבלתי פעם תלמיד עם בעיות לימודיות וחברתיות, כולל אלימות," היא מספרת. "רציתי לעזור לו ולקדם אותו. התחלתי בפגישות אישיות איתו ובביקורי בית, בניתי לו תוכנית עבודה, ושיתפתי בה את המורים והצוות הניהולי של בית הספר.
"כעבור שנה, התלמיד היה כבר עם אפס בעיות התנהגות, ומאוד השתפר בהשתתפות בשיעורים ובהישגים. הוא אפילו עבר ממסגרת של חינוך מיוחד לחינוך רגיל. השמחה שראיתי בעיניו, ריגשה אותי."
מה יצעיד את מערכת החינוך קדימה?
"חלוקת המשאבים בצורה הוגנת - להסתכל על התלמיד כעל פרט וכבוגר של העתיד; להתמקד בהתפתחות שלו ולא להסתכל רק על ההישגים הלימודיים שלו."
"חינוך הוא לפוליטיקאים לא עניין"
במשפחה של המורה לפיזיקה יבגני לילבמן מתיכון מקיף נשר – ההוראה היא עניין גנטי
כבר 42 שנה יבגני לילבמן מלמד פיזיקה, 25 מהם בארץ. העולה הישן מאוקראינה התאקלם כאן היטב, והעמיד דורות של תלמידים, שנמצאים בעמדות מפתח, והשתלבו במדע, בהיי-טק ובטכנולוגיה, וזוכרים לו חסד נעורים.
"וכשהתלמידים שלי, היום ובעבר, גילו שהגעתי לגמר של 'המורה של המדינה', קיבלתי גל של ברכות," מספר לילבמן בן .64-ה "שתי המילים הדומיננטיות היו 'מגיע לך', לא אחת הזלתי דמעות כשקראתי את הברכות. הרגשתי גאווה על ההצלחות של החבר'ה שלי."
במשפחתו של לילבמן, מורה לפיזיקה ורכז מקצועי בתיכון מקיף נשר, ההוראה היא עניין גנטי. "זה תורשתי אצלי," הוא אומר. "אבא ואמא שלי היו מורים. תמיד גם אהבתי להסביר ולעזור."
בזכות מה אתה מורה טוב?
"אני משתנה בהתאם לרמה של התלמידים שנמצאים מולי, ויחד איתם עולה כלפי מעלה. אני מסביר להם בצורה הכי מובנת ומעורר סקרנות. החזון שלי הוא שהתלמידים שלי יעברו אותי ויגיעו לרמה גבוהה יותר."
להשקעה של לילבמן בתלמידיו אין גבול. "הייתה לי בעבר תלמידה שהתקשתה בלימודי הפיזיקה, אבל התעקשה להישאר במגמה," הוא מספר. "ישבתי איתה המון שעות פרטניות, ובסופו של דבר היא סיימה בהצלחה. כיום היא דוקטורנטית וכמעט כל שנה אני מקבל ממנה זר פרחים ליום הולדתי"
מה תרם לך המקצוע?
"סיפוק עצום בחיים. הכרתי אנשים מאוד איכותיים."
מה יצעיד את מערכת החינוך קדימה?
"שהעוסקים בחינוך יהיו מקצועניים, ולא פוליטיקאים שרוצים לתפוס מקום ולהשאיר טביעת אצבע."
מועמד במסלול המורה למדעים ביוזמת טבע
"הכיתה היא הבמה ואני השחקן"
ציון שלילי? לא אצל המורה למתמטיקה קלמן פולימר מתיכון קלעי בגבעתיים
למורה למתמטיקה קלמן פולימר יש שתי אהבות: חינוך ומשחק, והוא נוהג לשלב בין שתיהן. "כשאתה עומד מול הכיתה - אתה בעצם מציג," הוא אומר. "אני הופך את לימוד המתמטיקה לכיפי. עושה את זה בצורה שונה ואחרת. בזכות המשחק, אני מרגיש הרבה יותר משוחרר ופתוח. הוא נותן לי ביטחון. אני גם נוהג לערוך ערבי כיתה, ואז מכין הצגות עם התלמידים, מה שמאוד מגבש אותם. אגב, הופעתי כבר בכמה סרטים ובפרסומות, אבל אני עדיין מחכה לתפקיד חיי בקולנוע."
פולימר, ,54 מורה למתמטיקה, מחנך ורכז שכבה בתיכון קלעי בגבעתיים נמשך להוראה מתוך "רצון לעשות משהו חשוב לאנושות ולמדינה, להטביע את חותמי." האכפתיות הזאת והאהבה לתלמידים הם גם מה שהופכים אותו למורה טוב יותר. החזון שלי הוא בעיקר שהתלמידים יהיו אזרחים טובים, ערכיים וחושבים, שאוהבים את המדינה, ושיקבלו את השונה ואת האחר."
התעקשות היא שם המשחק. "בשנה שעברה אחד התלמידים, שהיו לו הרבה שליליים רצה לעזוב את בית הספר, גם בגלל שהוא לא מצא את מקומו מבחינה חברתית, מספר פולימר. "היה לו דימוי עצמי מאוד נמוך. שכנעתי אותו לתת עודצ'אנס לעצמו וביקשתי ממנו לעבור לכיתה, שבה אני מחנך. עם הרבה עבודה, הבאתי אותו לכיתה י' בציון .90 בזכות המתמטיקה והיחס האישי, הביטחון שלו עלה מאוד גם בשאר המקצועות, והוא גם התחיל להשתלב חברתית. הוא מאוד מודה לי שנתתי לו הזדמנות."
מה תרם לך המקצוע?
"הפכתי לאבא יותר טוב, ולמדתי הרבה על עצמי."
מה יצעיד את מערכת החינוך קדימה?
"העצמת המורה. צריך לשדר לציבור כמה ההוראה היא דבר חשוב. חשוב גם לשאוף לחמש יחידות במתמטיקה."
"התלמיד שגרם לי לבכות"
המורה למתמטיקה גילת נשר מבית הספר רעים בשמשית, לא יכולה לחיות בלי התלמידים
לפני שש שנים, אחרי 12 שנות הוראה, הרגישה גילת נשר, מחנכת ומורה למתמטיקה, צורך לעזוב את העבודה. "מדובר בסינדרום הילד שלישי," היא אומרת. "אתה פשוט רוצה לעזוב את הכל ולגדל את הילדים שלך בבית."
נשר, בת ,43 יצאה לשנתיים שבתון, "אבל כבר אחרי שנה, ידעתי שאני חוזרת להוראה ולחינוך, בריצה, כי הקשר עם התלמידים היה חסר לי. פשוט הרגשתי שאני חוזרת הביתה. הרצון לעבוד עם ילדים ולהיות גורם משפיע בחייהם הוא הרי זה משך אותי להוראה. תמיד חלמתי שהתלמידים שלי יהיו בני אדם, שיידעו לכבד ולאהוב, שיפרשו כנפיים, ולא יפחדו לנסות."
נשר, מחנכת ומורה למתמטיקה בבית הספר היסודי רעים בשמשית, מרגישה שהתלמידים הם כמו ילדיה. "היה לי פעם תלמיד עם המון קשיים התנהגותיים ולימודיים. המנהלת לא רצתה שהוא ימשיך ללמוד בבית הספר. התחלתי לעשות איתו שיחות אישיות ולימוד פרטני, והדרכתי את ההורים מה לעשות אתו. כעבור שש שנים הוא התקשר אליי וסיפר שהוא קיבל זכאות לתעודת בגרות והתקבל לקורס חובלים. באותו רגע בכיתי. הייתי מאוד גאה בו."
מה תרם לך המקצוע?
"להמשיך להיות סבלנית, ללמוד להקשיב."
מה יצעיד את מערכת החינוך קדימה?
"מורים שבאמת רוצים להיות במערכת הזאת."
"התלמידים הם כמו הילדים שלי"
המורה למדעים חוי ויינברג, מישיבת אורט מעלות, לא תוותר על אף תלמיד
חוי ויינברג גדלה בבית דתי לאומי בקריית-אתא ששם דגש על חינוך, נתינה וערכים. "אמי ז"ל הייתה מפקחת של כל הגנים הדתיים במחוז צפון ואבא פיקח על בית הספר המקצועיים," מספרת ויינברג, בת .45-ה "אמא נהגה לומר, 'אני לא יודעת אם אוכל להעניק דירה לכל אחד מחמשת ילדיי, אבל השכלה כולם יקבלו'.ואכן, כל האחים שלי אקדמאים, וחלקם עוסקים בחינוך. בעבודתי כמורה אני מושפעת מהוריי, וכמוהם מאמינה בנתינה בלי גבולות. התלמידים בשבילי הם כמו הילדים שלי. אני נלחמת ועושה הכל בשבילם. החלום שלי הוא לראות אותם מצליחים, ושכל אחד מהם יגשים את עצמו."
כשויינברג, מורה למדעים בישיבה התיכונית אורט מעלות במעלות תרשיחא מדברת על נתינה אין-סופית - היא יודעת בדיוק למה היא מתכוונת. "אחד התלמידים ניגש אליי לתוכנית מצוינות שנקראת 'הנדסה ביו-רפואית", היא מספרת. "המראיין פסל אותו ובא אליי בתלונות, איך זה שהמלצתי עליו. אבל אני האמנתי בתלמיד והתעקשתי. דרשתי שייערך לו ראיון חוזר. הכנתי את התלמיד לראיון והוא עבר אותו בגדול, ובסוף סיים כתלמיד מצטיין. הרגשתי גאווה גדולה. האמונה שלי בתלמיד הצליחה. אני לא מוותרת על אף אחד."
מה תרם לך המקצוע?
"בזכות ההישגים של התלמידים שלי אני מרחפת. למדתי לא לשפוט ממבט ראשון, להסתכל לעומק לפני שאני עושה משהו, ולהכיר הרבה אנשים טובים שעוזרים לי."
מה יצעיד את מערכת החינוך קדימה?
"להתייחס לכל תלמיד כאינדיבידואל עם תכונות ייחודיות. לא לרדוף אחרי הספקים של חומר, אלא ליישם שיטות הוראה חלופיות."
מועמדת במסלול המורה למדעים ביוזמת טבע
"ההוראה הפכה אותי לאדם טוב יותר"
טל כהן, מבית הספר היסודי "שלנו" בתל מונד, הפכה למורה להיסטוריה בזכות סבתה
כבר בכיתה ו' היה ברור לטל כהן שהיא רוצה להיות מורה להיסטוריה. "סבתי שושנה צוקר החדירה בי את האהבה לחקר ההיסטוריה," מספרת כהן, בת .48-ה "ברבות הימים פגשתי עוד דמויות משמעותיות שהשפיעו עליי, בהן ירדנה שוב-עמי, מורה להיסטוריה שחיבבה עליי את המקצוע, והמחנכת נורית קורט, שסייעה לי במשבר שעברתי כשהוריי התגרשו. לכן החלטתי לתת לאחרים את מה שקיבלתי משתיהן."
כבר 22 שנים, שכהן, מחנכת ומורה להיסטוריה ותנ"ך בבית הספר היסודי "שלנו" בתל מונד, עוסקת בהוראה. "החינוך מאפשר לי להיות משמעותית בחיי התלמידים שלי," היא אומרת. "אני זמינה 24 שעות ביממה, ומאמינה שמורה נכון ברגע הנכון מסוגל ליצור הבדל תהומי בחיי אחרים. המורה נושא בכפיו את נפשו של הילד."
מה משך אותך להוראה?
"אהבה אמיתית לילדים, רצון להעניק להם חום ואהבה, ולחנך ולעצב את אופיים. בזכות הנתינה האין-סופית והעובדה שאני מצליחה לגעת בנפשו של כל ילד, אני מרגישה שהפכתי למורה טובה יותר. ההוראה הוציאה את הטוב שבי כאדם, ומאפשרת לי להישאר צעירה לנצח.
"חשוב לי לראות את האדם שעומד מאחורי התלמיד. החזון שלי הוא שכל תלמיד יגיע לבית הספר בחיוך, וירגיש נחוץ, בעל ערך עצמי, ושימצה את היכולות והכישורים תוך תרומה לחברה. במשך שנתיים ליוויתי תלמידה שהייתה במצוקה אישית, לימודית וחברתית גדולה. לא ויתרתי עליה ולה אפילו לא לרגע, כולל הרבה שיחות אישיות וקבוצתיות. שילבתי חום ואהבה עם הצבת גבולות וכללי התנהגות ברורים, וכיום היא מצליחה בלימודים והשכילה לייצור קשרים חברתיים."
מה יצעיד את מערכת החינוך קדימה?
"יותר כוח אדם טיפולי ומקצועי, כמו פסיכולוגים ותרפיסטיות, וכיתות יותר קטנות."
"אל תפחדו לשאול ולחקור"
המחנכת שני מיכל אורן מבית הספר מורשת נריה בגבעת שמואל רוצה שהתלמידים ילמדו לחשוב
כששני מיכל אורן הייתה בת ,11 נפטר אביה ממחלה קשה. "זאת הייתה תקופה לא פשוטה לילדה בגיל ההתבגרות. אלו השנים שבהן מתחילות כל השאלות והתהיות על החיים," היא אומרת.
"התחלתי לשאול שאלות אם אני הולכת בדרך הנכונה, מה אמיתי ונכון לי, ומי אני," היא אומרת. "התחלתי ללמוד אז באולפנה צביה בבת-ים, והיו לי מורות מדהימות שהכילו את כל השאלות והתהיות והחקר שלי. הן הקשיבו לי, נתנו לי מקום לחקור ולחשוב ולשאול שאלות. הן לא האכילו אותי בכפית. המורות הללו היוו עבורי מודל חיקוי, ובזכותן אני המורה שאני היום. עכשיו, כשאני מחנכת כיתה ,'א גם אני אוהבת לתת תלמידים שלי לחשוב."
מה משך אותך להוראה?
"החיבור לילדים והיכולת לעשות שינוי. אני מאוד אוהבת מה שאני עושה, ואני לא מפסיקה להתמקצע ולהתקדם. החלום שלי הוא שאצליח לגעת בכל ילד, ושאפתח את היכולות של התלמידים שלי."
עקשנות והתמדה הם המוטו של אורן, בת ,33 מחנכת כיתה א' בבית הספר היסודי מורשת נריה בגבעת שמואל. "לפני כמה שנים העבירו לכיתה שלי תלמיד שהיה מיועד בכלל לחינוך המיוחד," היא מספרת. "המפקחת אמרה לי: 'הוא בשום מקום לא הסתדר, אז אל תיקחי אישית אם הוא לא יתאקלם גם אצלך'. אחד המורים אפילו הזהיר אותי שהתלמיד הזה יהרוס לי את הכיתה. פניתי להורים שלו ועבדנו יחד בשיתוף פעולה. התלמיד הזה לא הרס לי את הכיתה. להפך, הוא עבר אצלי שינוי משמעותי."
מה תרם לך המקצוע?
"לדעת מי אני ומה אני, ולאן אני רוצה להגיע בחיים. הכרתי את עצמי טוב יותר."
מה יצעיד את מערכת החינוך קדימה?
"לתת לילדים את האפשרות לחקור, לשאול שאלות."
ביום חמישי ייערך טקס הסיום של תחרות "המורה של המדינה" ויועבר בשידור חי ב-ynet
לפנייה לכתב/ת 
