הזוגיות המוזרה של בריטניה והאיחוד האירופי
היחס של הממלכה לשכנותיה ביבשת קריר כבר שנים. היא מרגישה נבדלת משאר ארצות אירופה ולא חולקת איתן מטבע ואת אמנת שנגן. התוצאה? מדיניות של "רגל בפנים, רגל בחוץ". דיוויד קמרון לקראת משאל העם מחר: הלב שלנו לא בבריסל, אבל זה עושה לנו טוב לכלכלה
אם בריטניה תצביע מחר (ה') בעד יציאה מהאיחוד האירופי יהיה זה השיא ביחסים הקרירים, ולעיתים העוינים, של הממלכה עם שכנותיה. קשריה הרעועים עם האיחוד האירופי נעוצים בהיסטוריה שלה ובתחושת העצמאות המתריסה שלה, לעומת המדינות "הכנועות" ביבשת.
חלק מהבריטים עדיין מזכירים בגאווה שהפעם האחרונה שהצליחו לפלוש לבריטניה הייתה ב-1066. המאבק של בריטניה בנאצים במלחמת העולם השנייה היא גם חלק מהזהות הבריטית, במיוחד בקרב המצביעים המבוגרים יותר.
פוליטיקאים בווסטמיניסטר נקטו בגישה דו-פרצופית כלפי האיחוד האירופי, וסיבכו את היחסים אפילו עוד יותר. "צד אחד הוא עוין, סקפטי, שקוע בענייני פנים וזה שסייע לחזק את האירו-סקפטיים בבריטניה", מסביר טים אוליבר מאוניברסיטת לונדון לכלכלה. "הפרצוף השני, שנראה בעיקר בבריסל, הוא בונה, משתלב וראה את בריטניה מעצבת את האיחוד האירופי בשלל דרכים".
בריטניה לא השתתפה בניסיונות להקים ארגון גג אירופי אחרי מלחמת העולם. בכיריה האמינו שאת יעדי מדיניות החוץ שלה הם יכולים להשיג גם דרך האימפרייה שהייתה. אך כשהאמפרייה החלה לשקוע, ובריטניה ראתה את הסחר ביבשת פורח, היא פנתה בבקשה להצטרף לקהילה הכלכלית האירופית (EEC) ב-1961, ארבע שנים אחר הקמתה.
נשיא צרפת שארל דה גול הטיל וטו פעמיים על הצטרפותה של בריטניה, שהצטרפה רק ב-1973. הרולד ווילסון, שהיה ראש הממשלה ממפלגת הלייבור, קרא למשאל עם לחברות ב-1975 בניסיון לפייס את מגני האירו-סקפטיים במפלגתו השבורה. הוא קיבל 67% בעד הישארות.
מנהיגת השמרנים מרגרט תאצ'ר הייתה תומכת נלהבת ב-EEC, וראתה בה צעד פרגמטי להצטרפות לגוש של סחר פטור ממכס. אך כראשת ממשלה, משנת 1979, היא הרגיזה במהרה את עמיתיה ביבשת ודרשה החזרים על תרומות של בריטניה ל-EEC, שבסופו של דבר קיבלה ב-1984.
תאצ'ר גם התנגדה בחריפות לאינטגרציה הפוליטית ההולכת וגוברת של הגוש האירופי, וחששה שהדבר ייצור "מדינת על אירופית". גישת ה"לא, לא, לא" של תאצ'ר הובילה לבסוף לנפילתה ב-1990. היא גם חשפה שבר עמוק בין המפלגה השמרנית לאירופה, שהכשילה גם את שלטונו של ג'ון מייג'ור הפרו-אירופי שהיה בתפקיד עד 1998 ולא הבריאה עד היום.
ב"יום רביעי השחור" ב-1992 איבדה בריטניה שליטה על שער השטרלינג, שיצא ממנגנון שער החליפין האירופי (ERM). באותה שנה וב-1993 זעמו השמרנים וממשלתו של ג'ון מייג'ור כמעט פרשה
מאמנת מסטריכט, האמנה שבה סוכם על הקמת האיחוד האירופי.
ב-1997 נכנס לתפקיד ראש הממשלה מהלייבור טוני בלייר. הוא רצה שבריטניה תצטרף לגוש האירו אך נתקל בהתנגדות גדולה בממלכה, על רקע מאורעות "יום רביעי השחור" וה-ERM. בריטניה החליטה להישאר מחוץ לגוש מטבע האירו ואמנת שנגן - שניים מעמודי התווך שמגדירים את החברות באיחוד האירופי.
דיוויד קמרון הבטיח ב-2013 לקיים משאל עם, בתקופה שבה גברו הקריאות לצאת מגוש האירו, במטרה לפתור את הסוגייה אחת ולתמיד. במהלך קמפיין משאל העם שלו "שיווק" קמרון את היחסים בין בריטניה לאיחוד האירופי כנישואי נוחות ולא מקום שבו נמצאה לבה של בריטניה. בעימותים הטלוויזיונים הוא שב והדגיש את התסכול שלו מהאיחוד האירופי ואת הרצון שלו לערוך בו רפורמה, אך הדגיש שהחברות באיחוד עושה טוב לכלכלת הממלכה.
בימים מאז הרצח של הפוליטיקאית ג'ו קוקס, שתמכה בהישארות באיחוד, גדל בהדרגה הפער (הקטן) בסקרים לטובת ההישארות. קמרון אמר אתמול שהקרב יהיה "צמוד מאוד. אף אחד לא יודע מה הולך לקרות".
לפנייה לכתב/ת 
