הטובלות מרוצות, הבלניות זועמות: "המקווה יהפוך לשוק"
ש', בלנית חרדית מאזור המרכז, לא ישנה הלילה, לאחר שהמדינה הודיעה לבג"ץ כי לא תחייב נוכחות בלנית במקווה: "הדתיים הלאומיים מחריבים אותנו. איך הסכימו לאשר משהו שהוא נגד ההלכה?". מנגד, הטובלות מאשימות: "הבלנית הפכה ל'חציצה' בין האישה לאלוהים"
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
אבל הבלניות סוערות: ש', בלנית חרדית מאזור המרכז, מספרת שלא יכלה להירדם כל הלילה. "אני בשוק! מנסים להוריד לנו את הראש. אני מזועזעת לחלוטין. תכתבי ככה", היא מזדעקת. "אני מתביישת שהגענו בכלל למצב כזה. איך יש להם את העוז להחליט משהו שמנוגד להלכה?"
קראו עוד בערוץ היהדות :
"מאותו הרגע ששמעתי את זה אני לא מתפקדת", היא מוסיפה בכאב. "זה התחיל עם הרפורמים והרחבה המעורבת בכותל - וממשיך במקוואות. אני רוצה לספר לך שרק השבוע הייתה לי אישה שהגיעה ודרשה לטבול לבד. אמרתי לה: אי אפשר, זה אסור לפי ההלכה, אבל את לא חייבת אותי. את יכולה לבוא בעוד שעה עם בעלך, ושהוא יסתכל. אין לי בעיה.
"זה לא עניין אישי בכלל, זו פשוט ההלכה. היא צרחה עלי, קיללה אותי, קראה לי נאצית, אבל זה ממש אסור! אז איך אני יכולה לתת לזה יד? זו פשוט פרובוקציה נטו. אין בזה שום דבר אחר. כמה הגישו בג"ץ, 16 נשים? איפה כל המאות-אלפים שהם נגד זה? איפה הבלניות? גועל נפש!"
מה קורה מבחינתך הערב, אם אישה תבקש שוב לטבול לבדה?
"מה אני יכולה לעשות? יש לי ברירה? שתיכנס, תטבול ותלך. אין לי ברירה - אלא לקבל את הגזירה. מאחר וזה לא מקווה פרטי, אלא של המועצה - אנחנו צריכים לכבד את ההחלטה הזו. אבל אני חוששת מאוד מההשלכות של זה על הטובלות.
"זה כואב לי, כל כך כואב לי. עם זאת, אין שום דבר שאני יכולה לעשות. גם ככה אני נכנסת תמיד רק אחרי שהאישה במים, שמה את המגבת על המעקה שמכסה את הכל, לא רואה כלום חוץ מהראש".
מדובר בעניין פרטי של הטובלת מול אלוהים. למה זה כל כך אכפת לכן?
"אכפת לנו כי זה גורר. יש טשטוש בין מה שמותר לפי ההלכה, לבין מה שאסור. טבילה לבד זה בדיעבד. לא מלכתחילה. 'המזרחי' (כינוי לציבור הדתי-לאומי, ט"פ) נאחזים בזה ומחריבים אותנו. אני עם כדורי שינה, ולא ישנתי כל הלילה. מי אלה שהסכימו לאשר דבר כזה נגד ההלכה?"
"אף אחד לא דיבר עם הבלניות"
א', בלנית מאזור המושבים בצפון הארץ, מכנה את הדרישה לטבול ללא בלנית "הפקרות במצווה". "לפני שמגיעים להחלטה כזו, צריך להבין איך מתנהל מקווה", היא אומרת. "אני חוששת שיהיה פה שוק. איך זה יתנהל? הטובלת תחליט על דעת עצמה להיכנס לחדר הטבילה בלי לידע אותנו? תארי לך שבדיוק יש שם טובלת אחרת? הרי לא כל אחת תבוא ותיידע אותך שהיא נכנסת. כל אחת - והראש שלה. לא תמיד מי שרוצה לטבול לבד מיידעת את הבלנית, ומחכה שהמקווה יהיה פנוי".
למה הנוכחות שלך כל כך קריטית בעינייך?
"אישה לא יכולה להעיד על עצמה שהכניסה את כל הראש למים", א' קובעת. "אני אומרת את זה על סמך הניסיון שלי כבלנית 30 שנה. אני עושה רק מה שהמינימום ההלכתי מחייב. לא לוחצת על אף אחת, לא מדקדקת עם אף אחת. קודם כל, כאשר מישהי מבקשת לטבול לבד, אני מנסה לדבר איתה בעדינות. הייתה מישהי שאמרה לי: אני מתביישת, אז מצאנו דרך שהיא תרגיש בנוח, ואני אראה שהראש בפנים.
"אם היא מתעקשת, אתן לה לטבול, כי יותר חשוב לי שהיא תטבול - מאשר לא תטבול בכלל. אבל למי שחשובה המצווה, זה להיות במצב של ספק טבילה, והמצווה לא תהיה שלמה".
"ברור לי שלא דיברו עם בלניות, לא פגשו נשים שזה יפגע בהן - ויש גם כאלו. אחוז הנשים שרוצות לטבול לבד הוא קטן מאוד-מאוד".
"אני לא צריכה תיווך. תודה"
עם הקביעה האחרונה, נשות מחאת "תנו לטבול בשקט" לא מסכימות כלל ועיקר – ולראיה הן מגוללות בעתירתן לבג"ץ שורת ראיות ארוכה של נשים "נפגעות מקווה", כהגדרתן.
"אני מתקשה לחשוב על זכות מוסרית שיכולה להצדיק מניעה של קיום מצווה מהתורה. כמו שלא ניתן לעלות על הדעת למנוע מגבר להניח תפילין בבית הכנסת ללא פיקוח הגבאי, או למנוע מחבר/ת כנסת לאכול במזנון הכנסת ללא שיחה עם משגיח הכשרות - כך לא ניתן להתנות את הטבילה של אישה במקווה, בתחקור ובנוכחות של בלנית".
הדוברת היא ברכה (שם בדוי). תיעוד מצולם שלה כשהיא מבקשת לטבול ללא נוכחות בלנית, מסולקת מהמקווה ומורחקת ממנו על ידי המשטרה - פורסם ב-ynet לפני כחצי שנה. אתמול היא יכלה, סוף-סוף, לנשום לרווחה.
"הרבנות הראשית והמועצה הדתית אינן יכולות לשים את עצמן בתפקיד 'שומרי הסף של אלוקים'", אמרה. "המצווה היא ביני ובין אלוקי, ביני ובין אישי. אני, ונשים רבות כמוני, אינן זקוקות ואינן מוכנות לתיווך".
"הבלנית נמצאת בחדר הטבילה כביכול כדי למנוע חציצה בעת הטבילה. אבל במצב שנוצר, הבלנית הפכה ל'חציצה' בין האישה לאלוקיה, ולגורם אשר מדיר נשים רבות מהמצווה, הופך אותה לשדה של מאבק והשפלה, לטריגר למצוקה נפשית וחרדה - במקום לחוויה רוחנית של היטהרות וצמיחה".
"מדובר פה בדיני נפשות"
ברכה הביעה תקווה שהמועצות הדתיות "יישרו קו עם הרבנות הראשית ומשרד הדתות", כדבריה, "ושהשופטים יבינו את האבסורד במצב הקיים, ויכריעו לטובתנו ולטובת כל נשות ישראל - רווקות, גרושות או נשואות; חילוניות, חרדיות, דתיות-לאומיות, קונסרבטיביות או רפורמיות, או כל אישה אחרת המבקשת לטבול במקווה.
"המקווה הוא מקום ציבורי הממומן על ידי כספי מיסים, ולכן הוא חייב להיות פתוח בפני כל אישה ללא תנאי.
הצביעות היא שגם באתר האינטרנט של המועצה הדתית בירושלים נכתב כי 'תפקידה של המועצה הדתית לספק שירות דת לכלל האוכלוסייה'".
רני חזון-וייס, מזכ"לית סיעת "ירושלמים" ומובילת מאבק "תנו לטבול בשקט", התרגשה מעמדת המשרד לשירותי דת, והביעה תקווה כי זו תיושם גם על ידי המועצה הדתית בירושלים. "זוהי שעת אמת ורגע היסטורי", אמרה. "מדובר פה בדיני נפשות, ויש בהכרעה זו כדי לאפשר לכל אישה את קיום המצווה לפי דרכה, באהבה".
אבל במועצה הדתית ירושלים נשמעו הרבה פחות חגיגיים. יהושע ישי, יו"ר המועצה שעל מקוואותיה היו תלונות רבות, אמר כי "המקווה הוא מתקן הלכתי, ומכאן שהמדיניות צריכה להיקבע על ידי הרבנים. למרות עמדתה ההלכתית של הרבנות הראשית, נראה כי עקרונות משפט אזרחיים גברו על עמדת ההלכה".
