הורסים לפני שבונים

הממשלה החליטה בשבוע שעבר על הקמת מנגנון אכיפה של חוקי התכנון והבנייה ביישובים הערביים. בלב ההחלטה עומדת העברה של סמכויות האכיפה לרשויות המקומיות הערביות, לצד שימוש בכלים כמו קנסות ומתן סמכויות לשימוש בכוח לפקחי יחידת האכיפה. ההחלטה על אכיפת הבנייה בטרם הועברו תקציבים משמעותיים להסדרה ולחיזוק הרשויות וליישום פתרונות הדיור שעליהם החליטה אותה הממשלה רק לפני חצי שנה, היא החלטה מזיקה שדוחקת את האזרחים הערבים לפינה בלתי אפשרית.

עוד בערוץ הדעות:

מלחמת לבנון השנייה - מבט בפרספקטיבה של עשור

התעוררו ועצרו את התחדשות הסחר בנשים

מורמים מהעם?

הדרך הבטוחה לשוויון הזדמנויות בחינוך

קרב אוויר סביבתי

והנה תקציר הפרקים הקודמים: לפני חודשים בודדים החליטה הממשלה על תוכנית לצמצום פערים (החלטה 922, הידועה גם כ"תוכנית הכלכלית לפיתוח החברה הערבית"), אשר נועדה, בין היתר, לתת מענה למחסור בתוכניות מתאר ובתוכניות מפורטות ברשויות הערביות, לשיקום מחלקות הנדסה ברשויות הערביות ולהדבקת הפערים התכנוניים שנוצרו במשך עשרות שנים - תוצר של מחדל ממשלתי מתמשך. הכוונה הייתה שלאחר יצירת תשתית תכנונית, תתאפשר הוצאת היתרי בנייה. לאחר שנים של כאוס תכנוני והזנחה ארוכת שנים של סוגיות התכנון ביישובים הערביים בידי מוסדות התכנון הארציים, סוף סוף נעשה צעד ראשון לשיפור מצוקת הדיור החמורה בקרב האזרחים הערבים.

והנה, עוד בטרם החלה המדינה ליישם באופן משמעותי את ההחלטה לצמצום פערים בתחום הדיור, ועוד לפני שאושרה אפילו תוכנית מגורים אחת, מגיעה הצעת המחליטים המזיקה הזאת, ודורשת אכיפה מלאה של בנייה ללא היתר, שמשמעה הריסת בתים. ללא פתרונות דיור חלופיים, ללא משאבים וללא תקופת התארגנות, ללא תוכניות תקפות שמכוחן ניתן להוציא היתר ולבנות, הרשויות המקומיות עומדות שוב בפני אותה שוקת שבורה - היעדר תכנון למגורים וקרקע שמיועדת לפיתוח אל מול מצוקת דיור הולכת וגוברת.

תנוח דעתה של הממשלה, החברה הערבית אינה יוצאת נשכרת מבנייה ללא היתר ביישוביה. ההפך הוא הנכון, שכן הפרט הבונה ללא היתר נדרש לשלם קנסות כבדים ועומד תחת איום מתמיד להריסת ביתו. גם ברמה הקולקטיבית הפגיעה היא עמוקה. בנייה ללא היתר מתבצעת על פי רוב על קרקע פרטית בשטח היישוב ופוגעת באפשרויות הפיתוח שלו וביכולתה של הרשות המקומית לספק לתושבים תשתיות, מוסדות ציבור, ובשתי מילים - איכות חיים. אבל כאשר הצורך הבסיסי ביותר נפגע, הצורך בקורת גג, איזו ברירה נותרת לזוג שזה עתה החל את חייו המשותפים?

מה צריך לעשות?

המדינה צריכה לפעול בדיוק בכיוון ההפוך. ראשית, יש לבנות תשתית תכנונית ולמצב את הרשות המקומית הערבית כרשות שמתכננת ומפתחת בהתאם לצורכי התושבים, ולא כרשות שעסוקה בכיבוי שרפות מתמיד. לשם כך יש ליישם באופן רחב את החלטת הממשלה 922 לצמצום פערים בדיור, להרחיב גבולות שיפוט ולהקצות קרקעות מדינה למגורים, לתגבר את מחלקות ההנדסה ולהעביר בהקדם תקציב לצורך גיוס כוח אדם, רכישת מערכות טכנולוגיות, הכשרה ועוד.

מרגע שיוסרו החסמים, למגזר הפרטי יהיה עניין לבנות על הקרקעות הפרטיות ומגוון הדיור יתרחב. ייווצרו אלטרנטיבות מגורים ראויות ביישוב הערבי וגם מחוצה לו, ויתפתח שוק נדל"ן שבו גם ליזמים, לקבלנים ולבעלי הקרקע יהיה אינטרס לפתח ולהמשיך לבנות יחידות דיור ביישובים הערביים.

נדרשת תקופת התארגנות שבמהלכה תייצר המדינה פתרונות דיור אמיתיים לחברה הערבית, והבנייה הקיימת בשטח המיועד לפיתוח תוסדר. רק אחר כך ניתן יהיה לאכוף איסור על בנייה ללא היתר. הרשויות המקומיות הערביות, הנהגת החברה הערבית והציבור כולו צריכים להיות שחקנים מרכזיים בתהליך. שום "מסע הסברה" שבו האזרחים הערבים מוצבים בעמדה פסיבית לא יעזור. יש לפעול בשיתוף מלא ולבנות תוכנית פעולה המקובלת על כל הצדדים.

אז מה עושים? משתפים, מתכננים, מסדירים, מפתחים, בונים, ואז - אוכפים.

ללא שיתוף, תקצוב ומתן פתרונות דיור הלכה למעשה, יישום מנגנון האכיפה הוא מהלך עקר שעלול לחבל בהצלחת התוכנית לצמצום פערים, ולהיות לבנה נוספת בחומת אי האמון שחוצצת בין המדינה לאזרחים הערבים.

הכותבים הם מתכנני ערים במחלקה למדיניות שיוויונית של עמותת סיכוי