אנימציה בפסטיבל ירושלים: בעיקר למבוגרים
"הצב האדום" עוסק בגבר המחפש אחר משמעות, "ביצים" מספר על ד"ר ברינקלי המטפל באין אונות, ו"מגדל" משחזר את תקרית הירי באוסטין מ-1966. בהוליווד סרטי האנימציה פונים לקהל צעיר, אולם בפסטיבל ירושלים דווקא המבוגרים מוזמנים. ובכל זאת, מה מוצע לילדים? סקירה
הצב האדום
מיקאל דודוק דה וויט ההולנדי הוא אחד היוצרים הגדולים בעולם האנימציה. כל ז'אנר שהוא נגע בו הפך לסרט קצר נהדר, מהטובים בעולם. "הצב האדום" הוא סרטו הראשון באורך מלא. סיפור חמוד שמסתובב מאחורי הקלעים של הפקת הסרט הוא דווקא על במאי אחר, הייאו מייזאקי. גאון האנימה היפני ראה את סרטו הקצר של דה וויט "אבא ובת", שזכה באוסקר ב-2001. למרות שכמעט לא רואים את פני הדמויות, אי אפשר לסיים את הצפייה בו בלי להגניב דמעה או לצאת עם אף אדום. אחרי שמייזאקי - העומד בראש סטודיו ג'יבלי - צפה בסרט, הוא ביקש למצוא את הבמאי והציע לו לביים סרט באורך מלא.
עכשיו, כשדה וויט הסכים לביים לראשונה סרט באורך מלא, הפנים נשואות אליו. כמו קודמיו, גם הסרט הזה נטול דיאלוגים והבמאי כנראה סומך על כך שהחוויה הרגשית תגיע תוך כדי הצפייה. בינתיים הסרט הוקרן בבכורה במסגרת תחרות מבט מסוים בפסטיבל קאן, וכדאי להזהיר שאין מדובר בתוצר ג'יבלי אופייני העשיר בדמויות ופרטים, ומלא המצאות ואקשן. "הצב האדום" הוא סרט קטן, מינורי ומהורהר, שכמו "אבא ובת", עוסק במקום של אדם עם עצמו כשהוא מרוחק מהחברה. בצד הוויזואלי, דה וויט מספק חוויה אסתטית מטריפת חושים, כמו שאפשר לראות בטריילר.
ביצים
"האזרח קיין" גרסת הדוקו-אנימציה - כך אפשר לסכם את עלילת "ביצים", המפתיעה והמרעננת על אודות ד"ר ג'ון רומולוס ברינקלי, שסיפורו רב תפניות בלתי סבירות, שכמובן קרו במציאות. הנה אדם שהשפיע על טיפולי אין-אונות בהצלחה ועל הדרך גם בנה תחנת רדיו פופולרית ופחות או יותר המציא את הפרסומות, תוך כדי שהוא כמובן מרגיז את השלטונות. כך לפחות הסרט מצהיר בתחילתו. פני ליין הבמאית עושה עבודה מצויינת בבימוי ובעריכה. אבל הדברים הרעננים מרגישים לעתים ראשוניים.
הבחירה באנימציה מאוד ברורה עבור סרט דוקומטרי שאין לו כמעט חומרים מצולמים. לעשות שחזור זה רעיון מצוין, ושבעה אנימטורים גויסו לטובת הפרויקט - כל אחד היה אחראי על פרק בסרט ולקח חופש אומנותי לעצמו. זה אמנם מרשים מבחינת כמות הדקות הכוללת שכל אנימטור נאלץ להתמודד איתה, אבל כסרט שלם הוא חסר אחידות. ההתחלה היא החלק הפחות טוב מבחינת האנימציה וזה משפיע מעט גם על הסרט, אבל זה משתפר בהמשך. כך או כך, בתור סרט תיעודי, "ביצים" משעשע, מפתיע בקלילותו ועושה את העבודה - גם אם לא פורץ דרך.
הרולד וליליאן: סיפור אהבה הוליוודי
לפעמים שני אנשים יכולים להשפיע על תעשייה שלמה. זה פחות או יותר מה שעולה מתוך הדוקו "הרולד וליליאן: סיפור האהבה ההוליודי" המתרכז דווקא בשני אנשים - הרולד וליליאן מיכלסון - שפעלו הרחק מאור הזרקורים: הוא אמן סטוריבורד וצייר בחסד, היא תחקירנית, מנוע חיפוש של עולם הספרים. באילו ציפורים כדאי להשתמש עבור "הציפורים" של היצ'קוק? לילאן חקרה כמעט כל סוג ציפורים קיים. וזוכרים את הסצנה האיקונית מ"הבוגר" בה המצלמה מצלמת דרך רגליה של גברת רובינסון? ובכן, מדובר בהמצאה פרי מוחו הקודח של הרולד. ואלו רק שתי דוגמאות אקראיות. השניים נחשבו לאחד הזוגות היציבים הבודדים שנותרו נשואים. הם היו כל כך מוכרים כזוג, שבסרט "שרק 2" קראו על שמם למלך ולמלכה.
כמו כל סרט הוליוודי, ליליאן מציינת מספר פעמים את הפער בין המציאות לסרטים שעבדה עליהם, גם הסרט הזה, שדני דה ויטו הפיק, אולי לוקח יותר את הצד שלהם, כדי לפאר. ועדיין זו מחשבה מטלטלת שלפחות חלק מהרעיונות הלא שגרתיים והכל כך אמנותיים של גדולי הבמאים היו בעצם של אמן סטוריבורד אחד. ואולי זה לא מאוד מפתיע - כדי להיות אמן סטוריבורד צריך להבין היטב קולנוע ולצייר על הדף את מה שאתה רואה בראש, או להצליח להביע רעיון של מישהו אחר, את מה שהבמאי רואה בחזונו. רעיונות ויזואלים זה חלק מהמקצוע.
אמנם זה לא סרט אנימציה, אבל סטוריבורד מתאר חלק מהותי בתהליך היצירה. כדי להציג את הסיפור שלהם, נבחר האנימטור ומעצב הדמויות פטריק מייט, שעבד ברוב סרטי דרימוורקס, כדי ליצור סטוריבורד על הרולד וליליאן עצמם. מייט יצר קוביות מצויירות שמתארות את הסיפור בצורה משעשעת. הציורים עשויים נהדר ומזכירים את הקו של הרולד עצמו, עד כי נדמה שהוא אייר גם את חייו כשם שאייר סרטים. לעומת "ביצים", האנימציה היא תוצאה מרשימה במינימום עבודה. אמנם היא הרבה יותר מיינסטרימית, אבל מאפשרת להתרכז בדמויות ובסיפור האישי והרגשי שלהם.
הילד והחיה
הנה סרט באמת מפתיע. "הילד והחיה" יגרום לכם לשבת על קצה הכסא בציפייה למן הרגע הראשון - גם אם אתם לא חובבים גדולים של אנימה (כמו כותבת שורות אלה). הוא מציע עולם ויזואלי העשיר כבר בהתחלה, ובהמשך גם סיפור סוחף. העלילה סובבת סביב ילד בן 9 בשם קיוטה (מילה שמשמעותו תשע). בעולם האמיתי קוראים לו ראן, וכמו הארי פוטר גם הוא בודד, ומוצא דלת מעבר לעולם אחר, שם הוא הופך לחניך של לוחם שדמותו דמות חיה. הילד לומד בתוך עולם החיות על עצמו, וכך גם הלוחם ודמויות נוספות, כולן מחפשות את מקומן בעולם. דמויות רבות הן גם שיקוף זו של זו.
העבודה הויזואלית בסרט של מאמורו הוסודה מוקפדת כל כך, שהצליחו לייצר כאן באותם אמצעים שני עולמות שונים: העולם האמיתי שלנו בצד עולם החיות. השילוב בין הטכניקות השונות: עיצובים תלת-מימדיים, אנימציה דו-מימדית ועיבודי תמונה, מצליחים לעבוד ביחד ולייצר סביבה ריאליסטית מסוגננת. מכל סרטי האנימציה בפסטיבל, זה אחד היחידים שעשוי להתאים לילדים, אבל הוא ללא ספק תענוג אמיתי גם למבוגרים.
קובו ושני המיתרים
אחרי "פראנורמן" ו"הקופסונים", אולפן האנימציה לייקה, שמתמחה בסטופ-מושן, חוזר עם סרט חדש שייצא להקרנות בקולנוע בתום הפסטיבל. אחד הדברים שאולפן גאה בהם הוא שהכל בנוי - הדמויות הן בובות שמצולמות שלב אחרי שלב, והאנימציה לא ממוחשבת. את שלבי העבודה עד לפרטים הכי קטנים ניתן לראות בסרטון מאחורי הקלעים מקסים. כמו בסרטי לייב-אקשן, חלק מהבובות מצולמות על מסך ירוק. ההבדל היחיד הוא שכדי ליצור את התנועה צריך לעשות את זה פריים אחר פריים.
מגדל
לא חסרים סרטים שמשתמשים ברוטוסקופ - ציור על גבי וידאו, אבל למעטים יש גם אמירה אמנותית, מעבר לביצוע שחזור של סצינות מהעבר. במקרה של "מגדל" שיצר קית' מייטלנד, האנימציה והעיצובים משרתים יפה את הסרט וגם עשויים היטב. ב-1966 אף אחד לא חשב שמישהו עשוי לקחת לידיו רובה ולהתחיל לירות באנשים.
מאז עברו מספר תקריות והתוודענו גם לסרטים שעסקו בירי המוני, דוגמת "באולינג לקולומביין", אבל בשנות השישים כשמישהו עלה על מגדל באוסטין טקסס והחל לצלוף בעוברים ושבים, כולם חשבו שמדובר בחזיזים. הסרט הזה עוסק ברגעי האימה שבו אנשים מגלים שהם הפכו להיות ברווזים במטווח, ללא שום הכנה, ומצליח ליצור כמה נקודות מרגשות.
לב של כלב
לורי אנדרסון היא אמנית רב תחומית. כמוזיקאית ותיקה היא יוצרת מוזיקה מהפנטת. בסרט "לב של כלב" היא משלבת מכל הבא ליד: צילומים, טקסטים, ציורים, קצת אנימציה וכמובן סאונד. זה סרט אקספרימנטלי ולכן הוא לא מיועד לכל אחד, אבל אם אתם ארטיסטים בנשמתכם הוא חזק מאוד. איכשהו הכל מתקשר יחד: מות הכלבה שלה עם מות אמה, הדרך שכלבים רואים את העולם עם האח הגדול שצופה עלינו ועם 9/11 ומגדלי התאומים. סיפור על מוות ולידה מחדש והכל עטוף בוויז'ואל שפה ושם חוזר על עצמו אבל ממשיך להחליף משמעות. אגב, אנדרסון תגיע לירושלים כאורחת הפסטיבל.
טל לוטן היא אנימטורית ומוזיקאית, מנהלת התחום הקלאסי במכללה הישראלית לאנימציה ובעלת בלוג האנימציה אנימטורית.
