זיקנה אחרת: איך להפוך מנטל לנכס

החודש אישרה הממשלה, לאחר דיון לילי, את התקציב הדו-שנתי (לא זה המקום להידרש לבעייתיות הדמוקרטית והכלכלית של תקציב שכזה). התקציב וחוק ההסדרים, שמוצמד לו, נוגעים במגוון נושאים, ובחלק מהמקרים מנסים לתקן עיוותים ארוכי שנים. עם זאת, מאכזב לגלות שפעם נוספת, למרות מאבק מתוקשר שניהל שר הבריאות יעקב ליצמן, הרפורמה הנחוצה כל-כך בביטוח הסיעודי לא קודמה. למען האמת, קשה לחשוב על תחום אחר שבו נדרש שינוי כה דחוף.

עוד דעות ב-ynet:

מדוע ישראל אינה מעוניינת לסייע ליזידים?

סובלנות למחצה - אין דבר כזה

ישראל ומדד שנגחאי: גאוות יחידה ומחשבות לעתיד

מדינת ישראל "מתה" בדרום תל אביב יפו!

להתחתן בכבוד - לא באפליקציה

במצב הנוכחי, הנטל הכלכלי והנפשי המוטלים על עשרות ומאות אלפי משפחות הסועדות את ההורים המבוגרים, הולך והופך לקשה מנשוא. הבעיות בתחום רבות ומגוונות - החל מהעובדה שהאשפוז הסיעודי אינו כלול בסל הבריאות הממלכתי, ומותנה בפועל בהשתתפות עצמית גבוהה של הקשיש או של בני משפחתו; דרך הטרטור האינסופי שחוות המשפחות בשל ריבוי הרשויות העוסקות בתחום; וכלה בחברות הביטוח, החומקות לא פעם מתשלום למבוטחים חסרי ישע.

המצב הקיים הוא ביטוי אכזרי של הגישה שלפיה הפרט הוא האחראי העיקרי לגורלו. תחלואיה של גישה זו באים לידי ביטוי בהוצאה הפרטית לבריאות ההולכת וגדלה (כ-40% מההוצאה הלאומית לבריאות), ואשר מייצרת פערים גוברים בין אלו שיש להם לבין אלו שאין להם, בתחום שבו ראוי היה לצמצמם ככל האפשר.

אלא שזיקנה איננה רק בעיה אינדיבידואלית כי אם שאלה חברתית וערכית, שמשקפת בעצם את האופן שבו אנו כחברה מבינים מהי משמעות החיים. כך, העובדה שמרבית הילדים (שהם בעצמם מבוגרים בעלי משפחות) סועדים את הוריהם היא ביטוי למחויבות המוסרית שאנו חשים כלפי הורינו, והיא עדות למרכזיותו של הקשר הבין-דורי בחיינו, לתפקידה של המשפחה בהבנייתו, ולכמיהה שלנו לזיקנה מכובדת.

מכאן שלא די להתמקד בתיקונים החברתיים-כלכליים - ובראשם ניתוק הביטוח הסיעודי ממצבם הכספי של הזקנים, ברגע שבו הם זקוקים לו ביותר - החיוניים לשם שיפור מעמדם של החולים הסיעודיים בישראל. הבנה שזקנים ככלל הם מרכיב חשוב של החברה תוכל להוביל אותנו למדיניות שתשלב את הזקנים בקהילה באופן שיאפשר לכולנו להיעזר בידע, בחוויות, במסורות ובעושר התרבותיים, שצבר הדור הוותיק במסגרת החיים הקהילתיים היומיומיים.

ביטוח סיעודי ממלכתי חיוני על מנת לאפשר לכל תושב לחיות בכבוד בשנים האחרונות לחייו. אך היחס לדור המבוגר צריך להתחיל הרבה קודם. כיום החברה דוחקת מבוגרים רבים לפרישה מוקדמת, ומקשה עליהם להיות שותפים פעילים ויצרנים. הרחבת הערוצים שבהם גברים ונשים בשליש האחרון לחייהם יכולים להשתלב בעולם העבודה, או לתרום לחברה בדרכים אחרות היא לא רק נכונה ערכית אלא גם חיונית בחברה שהולכת ומזדקנת.

לאורך זמן עשוי הדבר לתרום לא רק לחיזוקו של ההון החברתי אלא גם להוביל להפחתה בהוצאות הציבוריות על בריאות, רווחה ואפילו סיעוד. לתהליך זה יהיו כמובן השלכות חברתיות חשובות, וגם מחירים כלכליים לא פשוטים. אך ניתן לראות בכך גם הזדמנות שכן חברה זקנה יותר יכולה גם להיות חברה חכמה יותר, קהילתית יותר וסולידרית יותר.

ד"ר עופר סיטבון, עמית מכון שחרית וממובילי צוות כלכלה וחברה