לשבור את המעגל התפיסתי

לפני כמה ימים פורסמו ממצאיו של סקר, שמצא כי 59% מהישראלים ו-51% מהפלסטינים תומכים בפתרון שתי המדינות לשני עמים. בנוסף, כרבע עד שליש מהמתנגדים (כלומר כ-10% עד 15% מכלל הציבור) יעברו לצד התומכים בהינתן צעדים חיצוניים התומכים בהסכם, ובראשם אם ההסכם יושג כחלק מהסדר אזורי. כלומר, קרוב ל-70% בשני הציבורים יתמכו בהסכם קבע של שתי מדינות לשני עמים, בהינתן תנאים שהם ברי השגה. את הסקר ערך המכון הישראלי לדמוקרטיה, בשיתוף עם המרכז הפלסטיני למדיניות ומחקר, והוא נוהל בידי פרופ' תמר הרמן ופרופ' חליל שקאקי.

עוד דעות ב-ynet:

שילוב אנשים עם מוגבלות בעבודה - המשימה הבאה

קודם לצבוע מעברי חציה, אחר כך את הכיתה

מטעין חרדה, מרוקן

עוד מצא הסקר שהציבור בשני הצדדים מעריך שמידת התמיכה בהסכם נמוכה בהרבה: "הממצאים מצביעים על תפיסה ישראלית-פלסטינית הדדית שלילית ושגוייה בעליל, הנמצאת במתאם חיובי עם הנוקשות בעמדות. לעומת זאת, בהירות, או תפיסה מדויקת של האחר נמצאת במתאם חיובי עם הנכונות להתפשר". כלומר, ככל שהדעות האמתיות בכל אחד מהציבורים ישוקפו באופן אובייקטיבי לצד השני, הסיכויים להסדר ישתפרו.

אך באופן אירוני משהו, אפילו הסקר עצמו, שהוא אוסף יבש של נתונים סטטיסטיים שבסך הכול מראים מציאות שמעניקה הרבה תקווה לכל מי שמעונין בהסדר, הוצג ברוב כלי התקשורת כמצביע על תופעה שלילית. רובם הקדימו את המילה "רק" לדיווח המספרי על התומכים בהסכם, וציירו תמונה עגומה.

ההנהגות בשני הצדדים, ובמיוחד בצד הישראלי, שואבות את כוחן מהתמשכותו של הסכסוך ולכן ימשיכו להעצים את התפיסה הזו הבאה לידי ביטוי בסיקור התקשורתי, ולהעמיק את הפער בין תפיסת המציאות למציאות עצמה, ככל שהדבר ימשיך לשרתן פוליטית.

גורם חיצוני

כדי לשבור את המעגל השוטה הזה יש צורך בגורם חיצוני, אשר ימחיש לאנשים בשני הצדדים שניתן להגיע להסכם על בסיס העיקרון של שתי מדינות לשני עמים. ברגע שתהייה נקודת התייחסות קונקרטית ששני הצדדים יוכלו להתייחס אליה עשוי הרוב המתון בשני הצדדים לדרוש ממנהיגיו לפעול לקידום התנאים ליצירת מציאות טובה יותר לכל אחד מהעמים, ובמקרה של ישראל, מציאות שתבטיח ביטחון לאומי במדינתו הדמוקרטית של העם היהודי.

לכן נדרשת כל כך המעורבות הבינלאומית, התומכת בהתקדמות להסדר של שתי מדינות לאום וגבול ביניהן, ובמיוחד חשובה הובלתה של ארה"ב. למרות שמסורתית מפחדים אצלנו ממעורבות בינלאומית, חשוב להבין: איש לא יכפה עלינו הסדר שהציבור הישראלי לא ירצה בו. הצעה לעקרונות של הסדר קבע של שתי מדינות לשני עמים, ובלבד שתביא בחשבון את האינטרסים הלאומיים של ישראל כמו גם את ההגדרה העצמית לפלסטינים, ואשר תתקבל במועצת הביטחון של האו"ם, תהווה את היעד המוגדר הנדרש שיכול להוציא את הצדדים מהסחרור השלילי שאליו נקלעו. וטוב תעשה ישראל אם תתאמץ להשפיע על ההצעה הבינלאומית כך שלא תפגע באינטרסים החיוניים שלה, ולא תסתפק בגינוי כל מעורבות בינלאומית.

ברגע שהיעד יוגדר באופן מדויק ויעוגן בהחלטת מועצת הביטחון של האו"ם, הקהילה הבינלאומית תוכל לתגמל את הצדדים על צעדים קונסטרוקטיביים, אשר מקדמים מציאות עתידית של שתי מדינות, וליצור תמריץ שלילי לצעדים המחבלים בתהליך ומרחיקים מהיעד.

לדוגמה, הפלסטינים יוכלו לקבל הכרה כמדינה במעמד של חברה מלאה באו"ם, וישראל תוכל להמשיך לבנות בשכונות היהודיות בירושלים (שיוגדרו על פי המתווה כאזורים שיישארו תחת ריבונות ישראלית) ובגושי ההתנחלות שממערב לגדר הביטחון. ועל-פי אותו עקרון, צעדים המחבלים בהתקרבות אל היעד, כמו פנייה פלסטינית לבית הדין הבינלאומי בהאג כדי להאשים את ישראל בפשעי מלחמה וכמו המשך בנייה ישראלית ממזרח לגדר הביטחון, יזכו לגינוי ודה-לגיטימציה.

הגדרת היעד לתהליך תמחיש לציבורים בשני הצדדים את היתרונות העצומים הגלומים בהסדר. היא תאפשר את תחילתו של הדיון הציבורי החיוני בשני הצדדים לפני ההגעה להסכם. בצד הישראלי לפחות דיון ציבורי כזה על עתיד השטחים והמדינה יכול להשפיע על עמדת הממשלה, אשר (תוך שינויים קואליציוניים מתבקשים) תתחיל לפעול להיפרדות מן הפלסטינים וליצירת מציאות של שתי מדינות.

הגדרה של היעד לתהליך המדיני תאפשר לציבור המתון בשני הצדדים להאמין כי היעד הוא בר-השגה, וכך להתגבר על הפער הבלתי נסבל בין הרצון הרחב להגיע לפתרון של שתי מדינות והמציאות המדכדכת, ותיתן תקווה לאזור החבוט הזה.

ראשי "עתיד כחול לבן" – עמי אילון, גלעד שר, אורני פטרושקה