שלילי בחינוך ערכי

בימים חגיגיים אלה של פתיחת שנת הלימודים עצוב ומתסכל לגלות שהחינוך הערכי שמדינת ישראל מעניקה לצעיריה הוא שלילי ומזיק. לא רק שלא מפתח אצלם מידות טובות מוסריות, אינטלקטואליות, אזרחיות ותרבותיות, אלא מכונן ומבסס דפוסים שליליים שמזיקים להתפתחות אופיים המוסרי ולבניית חברה הוגנת ומתוקנת.

עוד דעות ב-ynet:

לפנות את מאחז ארמון הנציב

שילוב אנשים עם מוגבלות בעבודה - המשימה הבאה

קודם לצבוע מעברי חציה, אחר כך את הכיתה

אדגים זאת ראשית בהתייחסות למדיניות הממשלה בכלל ואחר כך בהתייחסות למדיניות משרד החינוך בפרט. נפתח בערך האיכות והמצוינות, ערכים שראש הממשלה התייחס אליהם בפתיחת שנת הלימודים. במקרה זה אנו מצפים לבחירת האנשים האיכותיים ביותר ובעלי המוניטין הגבוה ביותר כדי שיגשימו בהצלחה יעדים שמשרתים את הציבור ומביאים ברכה לחברה. ההיפך מכך כידוע הוא גישה חלטוריסטית, שרלטנית, פופוליסטית וקומבינטורית. מבט אל שרי ישראל לדוגמה בתחום החינוך, התרבות, המשפטים והביטחון מלמד שאת התפקידים הכול כך חשובים הללו מובילים אנשים חסרי ניסיון ומוניטין בתחומים אלה. הדוגמאות הללו, כמו גם בפטור שניתן לצעירים החרדים מלימודי ליבה ובמקרים רבים אחרים, לא גישה מקצוענית ולא טובת הציבור הם השיקולים הקובעים אלא שיקולים הישרדותיים פוליטיים השמים ללעג ולקלס את המחויבות לערכי האיכות והמצוינות.

נעבור לערכי היסוד של כבוד האדם, שוויון ערך האדם, הקפדה על הגינות ומניעת אפליה וגזענות. בימים אלה למדנו מראש הממשלה על התנגדותו למתן שירותי חינוך נאותים לילדי הזרים - אלה המכונים בפיו ילדי מסתננים. מהשרה רגב שמענו בזמנו על הזרים כסרטן הפוגע במדינה ומהשר לשעבר אלי ישי על כך שילדי הזרים יפיצו מחלות. כמה מוזר שפליטים יהודים בעיני מנהיגים אלה הם תמיד קורבנות שיש לחמול עליהם ופליטים אפריקנים הם תמיד אויבים שאסור לסייע להם. לוחמי זכויות אדם שעמדו לצד יהודים בגלות נחשבים לגיבורים, ולוחמי זכויות אדם ישראלים שעומדים לצד מיעוטים מקומיים מוקעים כבוגדים. ובאותה רוח, כמה צורם שיהודים בגולה עמדו תמיד על דרישתם להעביר את המורשת לדורות הבאים, בחינת והיגדת לבניך, ובישראל נשללת הזכות מהמיעוט הערבי ליהנות מאוטונומיה פדגוגית (דוגמת החינוך החרדי והממלכתי-דתי) להציג את מורשתו הפלסטינית כפי הבנתו ודרכו. לא אנושיות ולא הגינות לומדים מכך כי אם ציניות מוחלטת ובוז לכל נורמה של יושרה ועקביות מוסרית.

ועוד שלושה עניינים שבמעטפת הפוליטית שיש להם השפעה מזיקה ביותר על צעירי ישראל. האחד הוא רמת השחיתות הגבוהה בקרב ההנהגה הפוליטית: נשיא, ראש ממשלה, שרים וח"כים לשעבר הם אסירים בהווה ועל כך נאמר ש"אם בארזים נפלה שלהבת מה יגידו איזובי הקיר". השני הוא ההרס השיטתי של השידור הציבורי והתרבות האיכותית לטובת תעשיית הבידור והאינטרסים של טיייקונים תקשורתיים. והשלישי הוא מדיניות כלכלית שיוצרת פערים חברתיים ענקיים בין מרכז לפריפריה, מבוססים וחלשים, כולל הפקרתם של כשליש מילדי ישראל לתרבות עוני והזנחה.

היסוד הדתי-לאומי

ועתה למערכת החינוך. השר נפתלי בנט מקדם כידוע חינוך ערכי שבראש מעיניו להביא את צעירי ישראל להתחזקות יהודית: לגבש את אישיותם, השקפת עולמם ודרכי התנהלותם מתוך הזדהות לאומית מועצמת, ובכלל זה אהבת מולדת, ידע מורשת ושירות קרבי בצבא. על פניו, אין שום דבר רע או מזיק בגישה זו. הבעיה היא שהכפפת החינוך הערכי להיבטים דתיים ולאומיים מדירה מהם משמעות מוסרית אוניברסלית - כל עם ואלוהים שלו, כל אומה והמוסר של עצמה.

האם לדעת בנט ועמיתיו למחנה הדתי-לאומי (כולל ראש הממשלה נתניהו) נכון יהיה שגם במדינות אחרות יעמוד החינוך על חיזוק היסוד הדתי-לאומי - גם במקרה של האיראנים, הפלסטינים, הרוסים או ההונגרים? האם התוצאה של ההתחזקות היסוד הפרטיקולרי או הבדלני אכן יעשה את הצעירים לאנשים טובים ומחונכים? התשובה גלומה בכך שהעדויות כולן מלמדות, שכאן בישראל בדיוק כמו במקומות אחרים, הדגשת הדתיות הפונדמנטליסטית, העליונות האתנית והבדלנות הלאומנית מביאות לקנאות, לשפיכות דמים, לגזענות ולהרס הדמוקרטיה. החשוב והנחוץ ביותר - במיוחד במציאות הגלובלית - הוא חינוך המושתת על השכלה רחבה, מוסר הומניסטי, אזרחות דמוקרטית ופתיחות רב-תרבותית.

ההבדל בין חינוך ערכי ראוי לפסול נעוץ במידה רבה ביישום הלקח ההיסטורי והאופי האוניברסאלי. לכל אדם ולכל עם יש ייחוד משלו ואינטרסים מובהקים משל עצמו, אך מפני שכל אחד מאיתנו יכול להיות פעם חזק ופעם חלש, פעם רוב ופעם מיעוט, פעם שולט ופעם נשלט, אזי החינוך הערכי מחייב אותנו ללמוד לחיות עם אחרים ולא על חשבון אחרים, להחמיר עם עצמנו כדי להיות הוגנים עם זולתנו, למשול באנוכיות כדי לקדם את טובת הכלל, להקפיד על יושרה אישית כדי לשרת את הציבור, ולהבטיח שוויון בזכויות ובהזדמנויות לחלשים ולמודרים. בחינוך ערכי ראוי שדרך ארץ קודמת לתורה, צלם אנוש וכבוד האדם המשותפים לכול קודמים לזהות הייחודית המבדלת, והריסון העצמי וההתחשבות בזולת קודמים לשאפתנות האישית והקבוצתית. לעומת זאת, כשהגישה הרווחת היא של "אני ואפסי עוד", התוצאה היא אופי בריוני, עמדה מתנשאת ודרישת זכויות יתר ביחסים עם אחרים בעלי רקעים שונים ועמדות מנוגדות.

ועניין אחרון, אך לא זניח כלל. בעידן הרס הסביבה הטבעית, הכחדת המינים והתגברות האסונות האקולוגיים, טעות ערכית קשה גלומה בדחיפת ילדי ישראל להעצמת לימודי המתמטיקה תוך התעלמות מהסכנות הכרוכות בהידלדלות הלימודים ההומניים ובהרס לחברה ולסביבה שממיטה הסגידה למולך הצמיחה הכלכלית. גם כאן, כמו בפופוליזם הדתי-לאומי, חוסר האחריות משווע: ההיסטוריה האנושית בכלל והמאה העשרים בפרט מלמדים אותנו שכוח מדעי ושכלול טכנולוגי יכולים להמיט על האנושות קללה, זוועה והרס לא פחות מאשר להביא בנייה, איתנות ופריחה. מעל הידע והמיומנות, נדרשת חוכמה (הכוללת דעת טוב ורע), ורק היא, כדברי קהלת, "תחיה בעליה". די לחשוב בימינו על הניצול הנורא של ידע מתמטי, מדעי, טכנולוגי ודיגיטלי להרג המוני, לשעבוד כלכלי, ליצירת אובססיות צרכניות, ולהרס הסביבה הטבעית כדי להבין שקידום הידע והמיומנויות במנותק מהקשרים הומניסטיים וביקורתיים הוא לא פחות מהזמנה להפקרות ערכית ודרוויניזם חברתי.

פרופ' נמרוד אלוני הוא ראש המכון לחינוך מתקדם במכללת סמינר הקיבוצים