חייב להיות עימות גם בישראל

עשרות מיליוני אמריקנים, ולא מעט ישראלים, צפו בחודש האחרון בשלושה עימותים טלוויזיוניים סוערים בין הילרי קלינטון לדונלד טראמפ, שסיפקו לבוחרות ולבוחרים בארה"ב הרבה חומר למחשבה. בעימות הראשון נוכחנו לדעת, לדוגמה, באיזו קלות מצליחה קלינטון קרת הרוח להוציא מהכלים את טראמפ (עניין מהותי מאוד בהתחשב בכך ששניהם מבקשים שליטה על הקודים הגרעיניים). בעימות השלישי למדנו יותר לעומק על התוכניות הכלכליות של שני המועמדים, וכמובן קיבלנו הצהרה מפורשת מטראמפ שלאו דווקא יכיר בתוצאות ההצבעה - רגע משמעותי ביותר בבחירות.

עוד דעות ב-ynet

המציאות המקבילה להחלטת אונסק"ו

הטוב והרע שהיו לנו בתשע"ו

חישוב מסלול מחדש

ובינתיים אצלנו? שממה. למעשה, קבלו חידה: מה המשותף בין הודו, איטליה וישראל (למעט זה שבזמן החגים מטיילים בהן פחות או יותר אותו מספר ישראלים)? אלה שלוש הדמוקרטיות היחידות בעולם שבהן לא נהוג לקיים עימות בין המועמדים לפני בחירות. בהודו, על 22 השפות הרשמיות ו-1,600 הלא רשמיות שדוברים מיליארד תושביה, זה די מובן. הפרלמנט-קרקס באיטליה הוא לא בדיוק מודל לחיקוי. חוץ משתיהן ומאיתנו, בכל דמוקרטיה בעולם - ללא קשר לשיטת הבחירות ומבנה הפרלמנט - מתקיימים עימותים.

מדוע? משום שעימות הוא אחד הכלים הטובים ביותר העומדים לרשות הציבור בבואו לבחור את המועמד/ת הטוב/ה ביותר לייצגו. בדמוקרטיה הריבון הוא לא הממשלה ולא ראש הממשלה, אלא העם. הציבור כולו הוא הבוס, ובבחירות אנחנו - הבוסים - בוחרים אדם שינהל עבורנו את המדינה שלנו בשנים הבאות. המועמדים מבקשים את אמוננו כדי שנשכור אותם, ועימות הוא ראיון העבודה שלהם. פשוט וקל.

למה דווקא עימות?

משום שכל כלי אחר לא מאפשר לקיים "ראיון עבודה" מספק. באירועי בחירות בפני קהל אוהד המועמדים יכולים לדבר רק על מה שנוח להם. בראיונות בעיתונות אנחנו מקבלים גרסה ערוכה ואולי מגמתית. פוסטים בפייסבוק הם לרוב לא כותבים בעצמם. במסיבות עיתונאים - אם הם בכלל מואילים בטובם להשתתף בהן - הם בוחרים כמה שאלות וממי לקחת אותן, מדקלמים את אותן סיסמאות מבלי שלאיש יש את הכוח להתערב, ובסופו של דבר איש כמעט לא צופה בהן. בנוסף לכל זאת, כיוון שהם לא מופיעים יחד, זה מול זה, הם לא נדרשים להסביר לנו במה בדיוק הם שונים זה מזה. נשמע לכם שזה מובן מאליו? שירים יד מי שידע לפני הבחירות האחרונות מה אומרת התוכנית הכלכלית של כחלון לעומת זו של לפיד לעומת זו של הליכוד לעומת זו של המחנה הציוני. אם היו להם כאלה, אנחנו יודעים זאת במקרה הטוב ברמת הסיסמה או התדמית. הם מעולם לא היו במצב בו נאלצו להסביר את עצמם באמת, כפי שהיה קורה בעימות.

למתנגדים לעימות יש בדרך כלל שתי טענות. אחת - בשביל זה יש מצע מפלגה, שאפשר לקרוא, וממילא אף אחד לא מקיים אותו, ושנייה - שעימותים הם הצגה טלוויזיונית, שבה סביר שינצח המועמד שהוא הנואם והפרזנטור הטוב יותר, אך לאו דווקא המתאים יותר תפקיד. לטענה הראשונה יש תשובה פשוטה - מצע המפלגה הוא מסמך מעורפל שמעטים טורחים לקרוא, וזאת בדיוק הסיבה שאף אחד גם לא מקיים אותו. מפלגת השלטון, הליכוד, אפילו לא טרחה לפרסם מצע לפני הבחירות האחרונות, ומועמד מפלגת העבודה הרשה לעצמו לפזר הבטחות "למגר את העוני תוך שנה". אם היה מתקיים ביניהם עימות, שבו היו נדרשים לעמוד אישית ולהתייחס לעניין מול כל העם, הם לא היו יכולים להבטיח דברים מגוחכים כאלה, או לחילופין פשוט לשתוק. לעימות בשידור חי כשכל העם צופה - בניגוד למסמך מעורפל - יש כוח.

דקלום סיסמאות?

אבל הטענה שאני מחבב במיוחד היא הטענה השנייה, לפיה זו הצגה, שבה ידקלמו המועמדים סיסמאות, וינצח בעל הכושר הרטורי הגבוה יותר. התשובה לכך היא מאוד פשוטה - זהו בדיוק המצב עכשיו! במציאות שלנו כרגע כל המועמדים מדקלמים סיסמאות, ומנצחים בדרך כלל המועמדים בעלי כישורי הרטוריקה והפרזנטציה העדיפים. עימות המנוהל מקצועית, שנעשה כהלכה, הוא הכלי היחיד שמאפשר לשנות את המצב הזה. עימות מקצועי נערך במקום נייטרלי, על-ידי מנחים שהוסכמו על-ידי כל הצדדים, והחשוב מכל – על-פי כללים ברורים, שלא מאפשרים סתם להפריח סלוגנים, להתעלם מדברי היריב או לא לענות לשאלות. רק בעימות מקצועי המועמדים חייבים להתמודד באמת איש עם טענות רעהו, ואם הם מתחמקים מהשאלה, הם נדרשים מיד להשיב לה, ואין לאן לברוח. ברור שעימות הוא לא כלי מושלם, אבל בכל הקשור להצגה רטורית - הוא שיפור אדיר לעומת המצב הקיים, לא להפך.

אז למה אצלנו אין עימות? משתי סיבות: ראשית, משום שהפוליטיקאים המובילים חוששים לדבר. מאז שנתניהו גבר על פרס ז"ל בעימות ב-1996, ואז הפסיד למרדכי בעימות 1999 שאליו לא הגיע אהוד ברק (שזכה בסופו של דבר בבחירות), כל מועמד שמוביל בסקרים מסרב לבוא לעימות. אולמרט סירב לבקשת נתניהו ב-2006, ונתניהו סירב לבקשות לבני, יחימוביץ והרצוג במערכות הבחירות לאחר מכן. בבחירות האחרונות ערך ערוץ 2 מעין עימות בין שאר ראשי המפלגות - צעד מבורך בכיוון הנכון - אך בהיעדר שני המועמדים המובילים, נותרנו עם הרבה שאלות פתוחות.

אך הסיבה השנייה היא החשובה יותר, והיא: בגללנו. כיוון שאנחנו בוסים סלחניים מדי, ולא דורשים מהמועמדים לבוא לראיון עבודה, הם מרשים לעצמם להתחמק. בבחירות הקודמות בבריטניה הודיע ראש הממשלה המכהן דיוויד קמרון שהוא שוקל שלא להגיע לעימות, ומיד קמה תרעומת ציבורית כזו שאילצה אותו לחזור בו ולהשתתף. גם אנחנו בישראל ראויים לכלי הדמוקרטי החשוב הזה, והגיע הזמן שנבין שזה לא בונוס נחמד, אלא זו זכותנו בתור הריבון המדינה. הגיע הזמן שנגיד לכל מועמד ומועמדת שמבקשים את אמוננו למשרה הרמה ביותר המדינה שאין להם זכות לשתוק או להתחמק. אתם רוצים להיבחר? אתם חייבים לדבר. חייב להיות עימות.