זה הסוד שלו

היום, חודש שלם אחרי לכתו, אני מסתכלת אחורה ל-21 שנים של פעילות מטורפת מסביב לשעון בארץ ובעולם שבהן אני שועטת בעקבותיו, מנסה להשיג את צעדיו הגדולים, ולצלול לתוך רעיונותיו הגלובליים. אני מנסה לקחת את כל שק הרגשות האישיים העצום, לקשור אותו בסרט גדול ולהניח אותו לרגע על מדף. לשבת מול מראת ההיסטוריה ולנסות להסביר לעצמי את התופעה הזאת ששמה שמעון פרס, מתוך היכרות עמוקה, אינטנסיבית וקרובה.

עוד בערוץ הדעות:

אנחנו לא מטען חורג

"יחד כל שבטי ישראל" - נשים וגברים כאחד

מביטה על הערימות הענקיות של מכתבי התנחומים שהגיעו מכל קצוות הגלובוס, מרגישה עדיין את החיבוק החם של קלינטון, של אובמה, של נשיא צרפת, של הפילוסוף ברנרד הנרי לוי, של טרודו הצעיר מקנדה ועוד עשרות המנהיגים שעלו ובאו ועמדו בשקט, בעיניים נוצצות ובכו על לכתו של פרס.

אני יודעת בדיוק למה, מבינה לעומקה את הסיבה האמיתית, לכך שביום ה-28 בספטמבר, ברגע שפרס נפרד מאתנו, החלו עשרות מנועים של מטוסים לנהום, במאות לשכות של מנהיגים החלה התרוצצות והבית הלבן נתן הוראה מיידית ל-4 מטוסים לטוס ולהקדים כדילהכין את בואו של נשיא הדמוקרטיה החזקה בעולם.

פרס כבר לא מנהיג מכהן, בשנתו ה-93 , כשמאחוריו עשרות שנים של עשייה עצומה ורבה. ובכל זאת התייצבו ובאו כולם וגם מי שלא, הרגיש הרגשת יתמות ואובדן קשים.

הסיבה כוללת שני רבדים עקרים:

פרס הכריח את כולם לקיים דיאלוג עם המחר, להסתכל לעתיד בעיניים.

פרס דיבר על ערכים, על מוסר.

מנהיג של כולם

אני יכולה להעיד, מכלי ראשון, שבחדר הסגלגל, או בארמון האליזה, או בקרמלין, או בארמון בירדן, או בבלפור. הוא דיבר עם מנהיגי עולם על לאן אנו הולכים, לאן פני העולם ומה עלינו לעשות כדי להשאיר לילדינו עולם טוב יותר.

פרס הגיע לפגישות הללו כשבאמתחתו משנה סדורה של סדר עולמי חדש וגם סיכה ארוכה ודקה. היה שואל את המנהיגים הגדולים היושבים בהיכלות עם שטיחים אדומים וחיילי משמר מצוחצחי מדים, איזה עולם אנו משאירים לדורות הבאים, ועונה: עולם שסוע, ילדים רעבים, זיהום נורא, פער בלתי נתפס, טרור ומלחמות, הסיכה הארוכה הייתה מפוצצת את בלון שביעות הרצון והביטחון בהחלטות שלהם.

ומיד היה פורש את משנתו, שדיברה על מוסר, ערבות הדדית, קבלת השונה, חינוך ורפואה להמונים וגם נתן נוסחה מפורטת כיצד להגיע לזה.

והם ישבו ורשמו והנידו ראשם וכל אחד מהם רצה את פרס כמנטור אישי מלווה. הוא השאיר בליבם עקבות, ולכן הם הרגישו צורך למהר ולהגיע ולעמוד אתנו ולהיפרד ממנו, קרוב קרוב, בישראל.

פרס הגיע לבתי ספר ופנה לילדים מעל ראשם של מוריהם ואמר, אל תקשיבו להם, תלמדו, תדמיינו, תפליגו עם חלומותיכם, תיצרו. אתם יודעים יותר מהם, אתם מעודכנים, תרוצו קדימה.

היה מגיע לקהלים של מבוגרים והיה מזרז אותם וקורא להם, קדימה תחזרו לספסל הלימודים, תלמדו את החדש, את העתיד. התארים שלכם כבר ממש לא מעודכנים. אתם חייבים להיות מתומחרים. (מוכנים למחר).

היום, כשפרס איננו איתנו, אני מרגישה כל הזמן צימאון גדול ורעב כבד וגם אי שקט. רמות האדרנלין והאנרגיות העצומות שפיתחתי על בסיס יומיומי מניעות אותי קדימה ואני ממשיכה לשעוט ויודעת שאנו מצווים להמשיך לקיים דיאלוג עם המחר, להמשיך ולהסתכל לעתיד בעיניים ולא לוותר על ערכים.

עכשיו זה על כתפינו. על דורנו. הגיע התור שלנו.

יונה ברטל, לשעבר מנהלת הלשכה של שמעון פרס