"פסטורלה אמריקנית": רזה יותר מהספר
עיבוד קולנועי לרומן המהולל של פיליפ רות "פסטורלה אמריקנית" הוא יוזמה יומרנית, שהופקדה דווקא בידיו של במאי חסר ניסיון - השחקן יואן מקגרגור שגם מככב. בדרך למסך הושלו רבדים רבים מהסיפור המורכב, והדמויות הושטחו. לא בטוח שאפשר היה אחרת, אך הסרט לא נאמן למקור
תנאי הפתיחה לעיבוד קולנועי מוצלח לספרו של פיליפ רות מ-1997 "פסטורלה אמריקנית" ("American Pastoral") הינם מאוד לא מבטיחים. למרות מעמדו של רות כאחד מבכירי הסופרים בארצות הברית, העיבודים שנעשו לספריו היו, בכללותם, מאוד לא מספקים. במקרה הנוכחי מדובר ביצירה זוכת פרס פוליצר, שמבקרים אמריקאים רבים מחשיבים כטוב בספריו של רות. ברשימה של הניו-יורק טיימס מ-2006 הוא הוכתר כאחד מחמשת הספרים האמריקאים הטובים ביותר שנכתבו ברבע המאה האחרונה. על העיבוד הקולנועי מוטל נטל ההוכחה להיותו יצירה בעלת משקל סגולי.
ההפקה עברה תהליך לא פשוט עד הגעתה למסך. הפרויקט החל להתגלגל לפני 13 שנים ועבר מידי הבמאי האוסטרלי פיליפ נויס, לשחקן והבמאי פישר סטיבנס, חזר לנויס שהשפיע רבות על הצוות של ההפקה הנוכחית, ובסוף נחת בידיו של השחקן יואן מקגרגור שמשמש כאן לא רק כבמאי אלא גם כמי שמגלם את הדמות הראשית.
ההחלטה להפקיד בידיו של אדם שלא ביים מימיו בימוי של עיבוד לספר מורכב ומוערך היא החלטה שאפשר לכנותה בנדיבות רבה כאמיצה. יתרה מזאת, נדמה כי מקגרגור הסקוטי הוא לא הבמאי האידיאלי ליצירה שעוסקת באופן כה מהותי בחוויית הזהות היהודית-אמריקאית.
התסריט של ג'ו רומאנו ("סנגור במבחן") עומד, כמו לא מעט עיבודים ספרותיים, בפני השאלה "מה ניתן לחתוך?". התשובה במקרה זה היא את המעטפת של עלילת חיו של הגיבור. רות משתמש באלטר-אגו של סופר בשם נתן צוקרמן (המופיע בעוד שמונה מספריו). כמי שמחבר פרטים ספורים על חייו של הגיבור - סימור "סוויד" לבוב - ומשלים אותם באופן יצירתי באמצעות ניחושים.
בהתבוננות של צוקרמן, אקט המשולב יצירה ורפלקסיה על חייו של אדם ועל היצירה של חיים אלו, טמונה המהות של הזהות והאופי "היהודי" של המקור הספרותי. גם אם הסרט בוחר את המעמדים הדרמטיים המרכזיים בספר ומחבר אותם האחד לשני לרצף עלילתי, הרי שהצגת סיפורו של הגיבור כאוסף של התרחשויות אובייקטיביות בעולם היא חטא למהותו של הספר.
סוויד הוא דמות נערצת בקהילה היהודית. הכינוי רומז על המראה החסון והבלונדי הלא אופייני שלו (מקגרגור, נאה ככול שיהיה, חסר את הדומיננטיות הפיזית של הדמות הספרותית). בתיכון הוא היה ספורטאי ששלט בכמה ענפים, הוא לחם בצבא, והתחתן עם דוון דוייר (ג'ניפר קונלי) מלכת היופי (הקתולית) של ניו ג'רזי - דמות שבעיניהם המעריצות של ילדים יהודים יכול לייצג את הגשמתו האפשרית של החלום האמריקאי. מנגד, נפילתו של הגיבור, הטרגדיה של חייו, היא עיון בהתנפצותו של חלום זה.
ביקורות נוספות בערוץ הקולנוע :
לתוך ההבטחה לשלמות נולדת הבת היפה והבלונדינית מרי - המגולמת בגילאים שונים על ידיי שלוש שחקניות – אושן גיימס (גיל 8) האנה נורברג (גיל 12) ודקוטה פנינג (כנערה וכאישה צעירה). בעיית הגמגום של מרי הופכת לליקוי הראשון בתמונה המושלמת.
האם מקור הבעיה פיזיולוגי או פסיכולוגי? האם מרי מבצעת מניפולציה על הוריה באמצעות חולשה זו - כפי שמציעה פסיכולוגית המעוררת את זעמו של הגיבור. האם יש אלמנט של תשוקת בת לאביה שדחייתה תזרע את זרעי הפורענות? בצמצום של התרחשויות רבות בספר, ובאופן האובייקטיבי בו הדברים מוצגים בסרט, הדינמיקות הללו הופכות לבוטות וחד משמעיות יתר על המידה.
כשמרי תהפוך לנערה היא תבוז לחיים של הוריה. על רקע הטלטלות החברתיות והפוליטיות של סוף שנות שנות ה-60 היא הופכת לפעילה רדיקלית ומצטרפת לפעילות של תא טרור. הפעילות בה היא מעורבת מעלימה אותה מהמשפחה וקורעת את עולמו של סוויד לגזרים.
לסרט אין זמן להשתהות על התהליכים שעוברת החברה ושמטלטלים את חייו של הגיבור. מה שיכול היה לשמש כסוג של רפלקסיה חלופית לזו של צוקרמן בספר. כמו ב"התפכחות" - העיבוד הקולנועי שעלה אך לפני שבועות ספורים לספרו של רות, קנה המידה מצומצם מדי.
בנוסף, המעבר לאירועים המתרחשים רק ברובד "אובייקטיבי" הופך דמויות קיצוניות - בראש ובראשונה דמותה של ריטה כהן (ואלרי קרי), חברה במחתרת שבה נמצאת הבת - לבלתי סבירות. בצורתו הנוכחית הסרט נותר במצב הביניים, אינו מעז להתרחק מספיק בכדי להפוך מעיבוד להרהור בהשראת המקור הספרותי, ואינו קרוב מספיק למהות היצירה.
"פסטורלה אמריקנית" (ארצות הברית) - במא: יואן מקגרגור. שחקנים ראשיים: יואן מקגרגור, ג'ניפר קונלי, דקוטה פנינג, דיוויד סטרטהיירן ורופרט אוואנס. אורך הסרט: 108 דקות.
