ניסוי ותהייה: מכבי ת"א הולכת לאיבוד

מכבי תל-אביב ממשיכה לפספס. היא מפספסת נצחונות חשובים ומשמעותיים, כמו שפספסה במילאנו, וכמו אמש (ה') ב-83:75 לפאו באתונה. נכון שאם אנדרו גאודלוק לא מחטיא שני ליי-אפים שהוא אמור לקלוע, ואם דווין סמית' לא עושה עבירת תוקף מפוקפקת, יש מצב שמכבי הייתה מנצחת ומגשימה תכנית משחק מבריקה: "איך לשחק כדורסל יווני באואקה ולצאת משם עם W". אבל זה לא קרה. ואלה הפספוסים הקטנים...

הפסד קשה לצפייה / מליניאק

רמי הדר: "המשחק היה בידיים שלנו"

במכבי טוענים: מעמדו של הדר יציב

הרבה יותר מזה, מכבי תל אביב מפספסת את עצמה. את מי שהיא יכולה להיות. זה מתחיל עם פתיחה הססנית ופיגור 7:0, ומעבר לשלב רדיפה מיידית. גלגול כל השחקנים למגרש גורם לעומס מנטאלי על החמישייה השנייה, שמפסידה הרבה כדורים ונראית לא מתואמת. יותר מדי שחקנים זורקים מזוויות שהם לא רגילים אליהן. הכל נראה כמו ניסוי וטעיה, ואולי ניסוי ותהייה.

לא מפסיקים לפספס. גאודלוק ופניני(צילום: ראובן שוורץ)

והבעיה הגדולה היא שיש למכבי עוד 24 משחקים כאלה. מי יסבול יותר? ההנהלה, המאמן, השחקנים או האוהדים? זה פשוט לא יפה לעין. אין ברק, אין חיוך, אין שמחת חיים ואין הנאה מהמשחק. והרי יש אוהדים שקנו מינויים, יש המון אוהדים בבית מול הטלוויזיה. האם זו הקבוצה לה פיללו? בטוח שלא.

הקונפליקט של רמי הדר היה ברור. אם מכבי תשחק מהר, פאו תשחק יותר מהר, ויש לה כלים מסוכנים לעשות זאת. אז מכבי בחרה להאט את הקצב, לשמור על קצב משחק בסקור של 70 נקודות. אבל נדמה שהיא הרדימה את עצמה בדרך, עם יותר מדי שליטה, ויותר מדי חשש. קשה לומר שההגנה הצליחה, כשפאו לוקחת 16 ריבאונדים בהתקפה. קשה לומר שההתקפה מסודרת, כשמכבי מאבדת 18 כדורים. אז מה אפשר להגיד? שמכבי לא מגרדת את הפוטנציאל שלה, פוטנציאל שמתגלה כרגיל רק ברבע הרביעי.

מי יסבול יותר: הוא, השחקנים או המאמן?(צילום: ראובן שוורץ)

ולהיות "קבוצה של רבע רביעי" זו לא מחמאה. ממש לא. זה אומר ששלושה רבעים שיחקת לא נכון, לא בהתאם למי שאתה, ורק בסוף המשחק, בעיקר בגלל שאתה בפיגור, התחלת להעז, לרוץ, ללחוץ, לזרוק בלי פחד, כי אולי כבר אין לך מה להפסיד. אפשר לראות את זה במשחקים רבים של מכבי השנה. וזה פשוט בגלל שהיא עדיין לא מצאה את זהותה. ואולי מצאה אותה, אבל מפחדת להודות בה.

בעיית הקו הקדמי והרכז, שהן כבר ברורות ולא ניתנות לערעור, מחייבות את מכבי לשחק אחרת. הגנתית, ללחוץ כאסטרטגיה, לבצע חילופים תוקפניים במטרה לחטוף את הכדור, ולדאוג שכולם יהיו אחראים לריבאונד. התקפית היא צריכה לרוץ בכל הזדמנות, להעדיף קליעות חופשיות במעבר על כדררת וזריקות מחניים בסיום ההתקפה המסודרת מרובת הכדורים.

בעיה שאי אפשר לטשטש יותר. צירבס(צילום: ראובן שוורץ)

במשחק כזה יוחבאו החסרונות ויובלטו היתרונות: שני קאנוני קליעה וריצה כסוני ווימס וגאודלוק, צמד הגבוהים צירברסון שיודעים לסיים רק בקרש-סל ולא יכולים לקבל כדור במצב של עמידה, וקלעי סט-שוט טובים משלוש כמו גיא פניני, סילבן לנדסברג וגם די.ג'יי סילי ו-ויקטור ראד, שקולעים טוב יותר במשחק מעבר מאשר בהתקפה עומדת. ויש את סמית', יהלום שצריך לסגור בקטיפה ולתת לו לשחק כל זמן שהוא נושם. האחריות והמנהיגות שלו הן קריטיות.

לנקודה הישראלית יש משמעות חשובה, לא בגלל הפספורט. זה כבר מזמן פאסה. נכון, לראות חמישיית זרים פותחת ומסיימת זה לא כיף, וכשאין שחקן ישראלי מוביל כמו ניק קלאת'ס ויאניס בורוסיס בפאו, זה פשוט פחות מעניין אותי כצופה הישראלי, אבל זו הקבוצה שנבנתה. העניין הוא שמכבי חזרה למשחק בעזרת התבונה וההקרבה של פניני ואוחיון, והפסידה כשהם שוב חזרו לספסל. הבעיה היא לא עם הלאום אלא עם הניסיון והמחויבות הקבוצתית. לא חייבים חמישה סקוררים על המגרש, חייבים גם פועלים שחורים.

חמישיית זרים זה לא כיף. ראד(צילום: ראובן שוורץ)

רמי הדר יכול להיתלות בהארכה ולהסביר שמזה בדיוק הוא חשש. היוונים ייכנסו לטירוף, ירוצו ויטביעו במתפרצות, הקהל ייכנס לאטרף, והלך עליו. אולי זה נכון, אבל לפני שמתכוננים למה שהיריב מסוגל לעשות לך, אתה חייב למצוא את הזהות שלך ולדעת מי אתה, ולמה אתה מסוגל. ומכבי מגיעה לסף היכולת האמיתית שלה מעט מדי, ומאוחר מדי, בכל משחק כמעט. עוד לא מאוחר, אבל צריך להזדרז. השועל הסרבי מגיע בשלישי.

* * *

מוקדש ללימור שפיגל ז"ל, שנפטרה אתמול מהמחלה הארורה. לימור הייתה עיתונאית, עורכת ואוהבת ספורט מופלאה, תומכת אדירה בספורט הנשי ובכדוריד הישראלי, אוהדת מכבי תל-אביב בכדורסל, אשת תרבות וספר וחברה אמיתית ומיוחדת לכל מי שהכיר אותה. לימור, נזכור אותך תמיד, באהבה גדולה.