בוקה ומבולקה בחסות המדינה
אם מדינת ישראל חפצה בפתרון כולל כדי שמקרים כמו עמונה לא יישנו בעתיד, היא צריכה לחוקק חוק שיכול לפתור בעיות שנוצרו בשל פערים טכנולוגים מהעבר
חורף 2006 נצרב בזכרון הקולקטיבי לדיראון עולם, סוסים פראיים, אלפי שוטרים וכמה מתנגדים מקרב תושבי עמונה עמדו האחד מול השני על גבעה קטנה ביהודה ושומרון והתקוטטו ביניהם על החיים ועל הבתים.
עוד דעות ב-ynet:
חינוך ערכי בדרך אבודה
לקרוא את טראמפמשהו עובד נכון בשיטת הבחירות בארה"ב
נגמרו התירוצים, עכשיו בונים ביו"ש
המראות של הילדות ששכבו על הכביש כאשר סוסים דורכים עליהן לא יישכחו. 10 שנים מאוחר יותר, סתיו 2016, והמתיישבים חוששים שוב מפינוי כפוי. 40 מבנים יבילים שהיו קיימים עוד בשנת 2006 בעת הפינוי הראשון - שרדו, ועליהם נמצא כרגע סלע המחלוקת.
מאז חזרה מדינת ישראל לקרקע ההיסטורית ביהודה ושומרון ב-1967, נמצא תהליך ההתיישבות באזור בהיעדר מדיניות ברורה. תושבי עמונה, נהנו במשך השנים מרוח גבית של ממשלות ישראל - הן מהצד הימני של המפה הפוליטית והן מהצד השמאלי, כך למשל "הסכם המאחזים" בממשלת ברק בשנת 2001 או החיזוק להתיישבות ביהודה ושומרון בממשלתו של אריאל שרון.
גם בתקופות קדומות יותר הממשלה היא זו שהעניקה את הגושפנקה החוקתית להקמת המאחזים והיישובים. חלק מהיישובים הוקמו כמאחזים ובמשך השנים ובסיוע ממשלתי הפכו ליישובים מבוססים. כך יצחק רבין הקים את עפרה, לפרס מיוחסת הקמת סבסטיה. תשתיות נבנו במקום, כבישים החליפו את דרכי הכורכר והעפר והגנרטורים פינו את מקומם לתשתיות החשמל הציבורי, אלא שעכשיו מגלים המתיישבים שהממשלה שהעניקה את השטחים ביד ימין מפנה אותם עכשיו מאותם השטחים ביד שמאל.
לא רבים יודעים אך בעצם זכויות הרישום על הקרקעות ביהודה ושומרון מתנהלות גם כיום על פי הרישום העותמני שהוא בן 500 שנים ויותר או על פי החוק הירדני שכבר 50 שנים לא שולט במקום. בתווך, ובאותם החורים שבין החוק העותמני לחוק הירדני נכנסים חוקי מדינת ישראל. אלא שכאמור, אותה היעדרות מדינית ברורה באשר לבנייה ביהודה ושומרון יכולה להביא לידי כך, שמשפחות יפנו את בתיהם לאחר מגורים של 30 שנים ויותר באותו הבית.
הבנק נתן את המשכנתא, המדינה בנתה את התשתיות, מערכות החינוך פועלות בצורה חלקה, אך עתירה לבג"ץ של עמותת שמאל כזאת או אחרת יכולה למוטט את היישוב לאחר שבית המשפט יכריע שהבית נבנה על קרקע פרטית ועליו להיהרס, בית שאותה המדינה אישרה לבנייה שנים לפני כן.
הפער נוצר בין היתר מהעבודה הטכנית שבמשך השנים שורטטו לא פחות משלוש מפות שונות, בתקופות שונות, באמצעים טכנולוגים שונים ובמידע אחר שהיה נתון באותה התקופה. אם לפני 25 שנים חשבו שהקרקע שעליה נבנתה עמונה היא קרקע של המדינה, התברר לפני שנים אחדות כי הקרקע פרטית. המידע השונה הגיע בזכות טכנולוגיה חדישה יותר לפיה עובי הקו המשורטט על המפה הפך להיות דק יותר ומדוייק יותר וכך קרקע שנחשבה בעבר לאדמת מדינה יכולה פתאום להפוך להיות קרקע בבעלות פרטית ולהיפך. בוקה ומבולקה בחסות המדינה.
אם מדינת ישראל חפצה בפתרון כולל כדי שמקרים כמו עמונה לא יישנו בעתיד, היא צריכה לחוקק חוק שיכול לפתור בעיות שנוצרו בשל פערים טכנולוגים מהעבר, חוק שיסדיר אחת ולתמיד את מעמד הזכויות של הקרקע והכרעה איזה רישום זכויות גובר.
עודד רביבי, ראש דסק החוץ של מועצת יש"ע וראש מועצת אפרת
לפנייה לכתב/ת 
