"ווסטוורלד": במערב יש הרבה חדש
זה הצריך זמן וסבלנות, אבל מי שנכנס למבוך של "ווסטוורלד" - יצא ממנו מרוצה. העונה הראשונה סחפה את הצופים לסיפור מורכב ומסועף, ואילצה אותם לעבוד קשה בדרך לפענוח התעלומה. פרק הסיום תגמל אותם כהלכה עם פיצוח מוצלח של כל קווי העלילה. אז איך זה נגמר - בינתיים? זהירות, ספוילרים
אני מודה שאני לא מהעדה שצופה בטלוויזיה עם טבלת אקסל. לא נעצרת על פריימים, צופה בפרק פעם אחת, מקסימום פעמיים. לא מגגלת כל ציטוט כדי לאתר מפגשי אלכסונים סמנטיים. אבל אפילו אני לא יכולה להתכחש לקסם של עוגת שכבות תסריטאית שבתוכה מקופלים עוד ועוד זיקוקי-משמעות קטנים.
ביקורות טלוויזיה נוספות:
"סיבה למסיבה": יש סיבה, לא מסיבה
כמובן שכל היופי הזה מתאפשר כי "ווסטוורלד" היא כר פורה לשיח מהסוג הזה - כלומר רשת מלאה חורים, לא פעם מעורפלת, רב-משמעית (וגם מאוד יפה) עם גבולות דרמטיים מטושטשים - מה שאיפשר לכל צופה להלביש על הסדרה תיאוריות שמסתעפות לאינספור קצוות, ולך תתחיל בכלל להפריך אותן.
כי אם "ווסטוורלד" הייתה גדולה מסך חלקיה, דגי ההרינג וביצי האיסטר שלה, זה בזכות השיח שהקיף אותה מחוץ למסך. התיאוריות האינסופיות שפשפשו בקרביים שלה עד לניואנסים שאני בספק אם התסריטאים בכלל התכוונו אליהם, הפכו אותה לאגם שבו לא משנה לאן תזרוק חכה, תצליח לדוג איזו מטאפורה, איזה רפרור, איזו אבחנה על הטבע האנושי.
הקהל שלה - בעיקר באינטרנט - התגייס בכזאת חדווה ומסירות לפיצוח הסדרה, והפך את ציד התיאוריות הזה לחוויה המשלימה והמתגמלת של "ווסטוורלד". ג'ונתן נולאן וליסה ג'וי יכולים לנשום לרווחה. המעורבות של הצופים בסדרה והמשמעות שהם העניקו לה היא חלומו של כל יוצר.
והנה, זה נגמר. ומה אתם יודעים, מסתבר שפורד היה לטובת המארחים אחרי הכל, ובעצם המשיך את מה שארנולד התחיל. פורד הודה שהוא טעה, ושהמארחים אכן פיתחו תודעה אנושית, אבל גם הבין שארנולד קטע מוקדם מידי את תהליך הלמידה שלהם. המארחים צריכים להבין עם מי יש להם עסק לפני שהם יוצאים לכבוש את העולם. העדכון "חלומות בהקיץ" שהופעל (על ידי פורד או ארנולד?) נועד להחזיר למארחים את הזכרונות שלהם ולהעביר אותם - בדרך למרכז המבוך - מסכת של יסורים ואמפתיה, שיהפכו אותם לאנושיים.
עכשיו הם מוכנים לצאת אל העולם האמיתי בלי לחטוף את הכאפה שלהם מבני האדם שם בחוץ. בכל זאת, האנושות היא חבורה של חלאות והוכחנו את זה כשהגענו לפארק כדי לשגל ולקטול. כי זה מה שהפארק עושה - חושף את מי שאנחנו באמת.
לא הכל ברור עדיין, בעיקר ברבדים הפילוסופיים שעוסקים בטבע האדם. האם כשדולורס ירתה בפורד היא עשתה את זה מרצונה החופשי או שהיא תוכנתה לעשות את זה? האם ההחלטה של מייב לחזור לפארק אחרי שכבר ישבה ברכבת שיוצאת ממנו, הייתה מבחירה שמנוגדת לנרטיב שלה, מה שמעיד על אנושיותה?
וויליאם האיש בשחור בילה 30 משנותיו היפות ביותר בפארק כדי שהמארחים יקבלו את הצ'אנס ההוגן להרביץ חזרה כשהם חוטפים מכות, אבל רק שנה מתוכן הוא חיפש אחרי המבוך. האם הוא הפך לאדם אכזרי כשרצח את מייב והבת שלה סתם כדי לראות אם הוא מסוגל, או כשהוא ראה את דולורס בלופ שלה והבין שהכל היה שקר, או לפני 30 שנה, בלילה בו הוא רצח את הצבא של לוגן? ומה עם לוגן, באמת? איפה אתה, בנאדם?
בסך הכל חייבים להודות ש"ווסטוורלד" סיפקה קלוז'ר נאה לעונה הזאת, סגרה את רוב הקצוות ואפילו הצליחה להפתיע במסגרת 20 אחוז מהתעלומות שתעשיית התיאוריות לא כיסתה. גם המשחק המבריק, הויזואליות המרהיבה ושימת הלב לפרטים הקטנים במסגרת משחקי ה-OCD הפכו אותה למגנט טלוויזיוני.
מצד שני, יחסית לסדרה שמהגגת ומשוררת בלי סוף על טבע האדם, "ווסטוורלד" לא באמת הצליחה להגיד שם משהו חדש או מקורי. הממד הרגשי שלה לא באמת סוחף, היא לא מעמידה דמות שבאמת עושה חשק להזדהות איתה או לקוות שתצליח. אם הזכרונות שלנו הם סיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו או מישהו אחר מספר לנו ואנחנו מאמצים, ובעצם אין הבדל בין רובוטים לבני אדם, אם הרובוטים יתפתחו ויהפכו לבני אדם, אז מה אכפת לי בעצם מי ינצח את מי?
כמו כן, היא לקתה בחולי שאפשר רק לקוות שהוא לא מדבק, זה שגורם לסדרה לנמנם ששה-שבעה פרקים מבלי להתקדם אינץ' בעלילה כדי לשמור על עמימות, להגיע לשני הפרקים האחרונים, ואז לספק פתרונות בעיקר באמצעות דמויות שמדברות ומסבירות לך מה היה ולמה.
למרבה הפלא, העונה הזאת הסתיימה כמו "אבודים" - כולם מתים. אבל ל"ווסטוורד" המוות מעולם לא הפריע. ממש כמו ב"משחקי הכס", גם בפארק של דלוס כולם מתים בלי יוצא מן הכלל. במקרה הזה הם גם יכולים לחזור בלי שאף אשה אדומה תשתטח עבורם על קברי צדיקים. מה שאומר שאנחנו לא באמת נפרדים מאף אחד כל עוד המעבדה ממשיכה לאכלס את הפארק. רק תעשו לי טובה, את פורד הסמוראי תשמרו לספין אוף ביקום מקביל. אמנם הסבל הופך אותי לאנושית, אבל גם לי יש גבולות. גם אני עלולה להתמרד.
