שופט: 'קללות עם השורש ז.י.ן הן לא לשון הרע'

בעלי סוכנות תיווך בנשר תבעו אדם שקילל אותם בחריפות לעיני לקוחות. הם טענו שהגידופים השפילו אותם, אבל שופט קבע: לא מדובר בלשון הרע

עו"ד לידיה חיותפורסם: 09.12.16 , 08:20

בית משפט השלום בחיפה דחה לאחרונה תביעת לשון הרע שהגישו בני זוג בעלי סוכנות תיווך בנשר, נגד אדם שבכמה הזדמנויות קילל אותם בחריפות לעיני לקוחות משום שלטענתו הם חייבים כסף לבנו. השופט אורי גולדקורן קבע שהגידופים הקשים אמנם מהווים איום על בני הזוג, אולם משום שהם דרשו פיצוי על לשון הרע – דין התביעה להידחות.

בתביעה שהוגשה בתחילת 2014 טענו בני הזוג כי הנתבע הפיץ בפני לקוחות ועובדי הסוכנות "בדיות ושקרים" עליהם. לדבריהם, במהלך אוקטובר 2013, לעיני אנשים מחוץ לסוכנות, התפרץ התובע לעבר הבעל ואמר: "יא בן זונה, אני אזיין אותך, אני אזיין את אבא שלך, אתה תשלם היום, אני אעקור אותך מנשר, אתה לא תעבוד יותר בנשר".

תביעה

הפסידה במשפט: "טינופת" זה לא לשון הרע

עו"ד אבישי אוסטרייכר

מנהלת חשבונות במסעדה בדרום, שהתעמתה מילולית עם עובד "אסם", הגישה נגדו תביעה. אבל שופטת קבעה: שפת רחוב אינה לשון הרע

הפסידה במשפט: "טינופת" זה לא לשון הרע

באירוע אחר באותו חודש נכנס הנתבע במפתיע למשרדי הסוכנות וצעק על בעלה: "אני רוצה את הכסף היום. אם לא תחזור אליי עוד היום יהיה לא טוב. אני אעקור אותך מנשר, יא מזדיין".

לדברי בני הזוג, הקללות והאיומים הסבו להם נזק נפשי והשפילו אותם בפני לקוחותיהם. הם דרשו פיצוי של 50 אלף שקל על פי חוק איסור לשון הרע ו-25 אלף שקל בגין עוולת תקיפה.

הנתבע טען להגנתו כי הקללות והאיומים שפורטו בכתב התביעה לא מבססים עילת תביעה לפי חוק איסור לשון הרע. לדבריו, עומדת לו הגנת תום הלב שכן כל רצונו היה להגן על עניין אישי שלו – תשלום המגיע לבנו.

"המאזין הסביר"

השופט אורי גולדקורן קבע שניתן לסווג את ההתבטאות של הנתבע לשלוש קבוצות: 1) קבוצת "אני אזיין אותך"; 2) קבוצת "אני אעקור אותך מנשר"; 3) קבוצת האיומים המרומזים ("יהיה לא טוב"). לדברי השופט, בשפה העממית מקובל לראות בביטויים המבוססים על השורש ז-י-ן כקללות גסות. ואולם במקרים מסוימים "השורש שידרג את מעמדו בתת-התרבות של שפת הביבים בישראל, והפך לפועל המרמז על שימוש באלימות".

הוא קבע שלא כל קללה או גידוף מקימים עילת תביעה של לשון הרע, במיוחד כשהדברים נאמרו בעידנא דריתחא. לדבריו, "המאזין הסביר" היה רואה בביטויים משלוש הקבוצות "תמהיל של חרפות" שכל מטרתו לאיים על התובע שישלם את המגיע לבנו של הנתבע.

איומים אלה אמנם כוונו לפגיעה עתידית בעסק של התובע, אך לא נאמר בהם דבר בגנות עבודת התובע או סוכנות התיווך. לקביעת השופט גולדקורן, באוזני הלקוח הסביר פגיעה עתידית זו מרמזת בעיקר לפעולה אלימה ולא ל"פרסום" לשון הרע על העסק.

בנסיבות אלה קבע השופט כי הסוגיה אינה של "לשון הרע" אלא איומים, ולא בכדי "איומים" היו מושא התלונה שהגישו התובע ורעייתו במשטרה נגד הנתבע. בסיכומו של דבר השופט קבע כי התובעים לא הוכיחו את תביעתם ולכן היא נדחית.