דירה שהבאת לנישואים תחולק בגירושין / דעה

בבתי המשפט ניכרת מגמה להכיר בנכסים שהביאו בני זוג לחתונה כמשותפים, אף שלכאורה אין לכך כל הצדקה. עוד המלצה חמה על הסכם ממון

עו"ד אלינור ליבוביץ'פורסם: 25.12.16 , 18:52

( צילום: shutterstock )

הפסיקות הבלתי עקביות והמשתנות של בתי המשפט בענייני חלוקת רכוש בין בני זוג שנפרדים, והקלות הבלתי נסבלת שבה משתמשים השופטים בעיקרון של כוונת שיתוף ספציפית, מביאות למסקנה אחת: יש לערוך הסכם ממון לפני או במהלך הנישואים, אחרת בני הזוג יהיו בחוסר ודאות תמידי.

פסקי דין מעניינים נוספים - בערוץ משפט ב-ynet:

מהי כוונת שיתוף ספציפית? מדובר בחזקה משפטית שנוצרה על ידי בתי המשפט במקרים שבהם לא ניתן היה לקבוע שיתוף רכושי מכוח הוראות חוק יחסי ממון בין בני זוג. למשל, במקרים של נכסים שהתקבלו בירושה, במתנה או שהיו שייכים לאחד מבני הזוג עוד לפני הנישואים.

עקרון השיתוף הספציפי אומר שניתן להחשיב נכס ששייך רק לאחד מבני הזוג כנכס משותף אם הייתה לגביו "כוונת שיתוף". למשל, אישה יכולה להוכיח שהדירה שקיבל בעלה במתנה לפני הנישואים שייכת גם לה משום שהשקיעה הון בשיפוץ שלה או משום שבעלה הכניס את דמי השכירות מהדירה לחשבון המשותף.

בעבר היה לנו, עורכי הדין, קל הרבה יותר לתת ללקוח ייעוץ צופה פני עתיד. ניתן היה לומר למשל, באחוז ודאות גבוה, שרכוש שנצבר לפני הנישואים שייך רק למי שרכש או קיבל אותו (כל עוד לא בוצעו בו שיפוצים משמעותיים או השקעות משותפות בעת הנישואים), ויוותר שלו לאחר הגירושין.

גם לגבי מתנות המצב היה די ברור וכולנו ידענו שמתנה שמקבל בן זוג מהוריו או מבן משפחה אחר במהלך הנישואים לא שייכת לרכוש המשותף.

אלא שהיום, מגמת בתי המשפט היא לשפר את מצבו של מי שהגיע לזוגיות חסר רכוש. וכך, רוב השופטים נוטים לקבוע שיתוף לא רק בנכסים שנצברו במהלך הנישואים, אלא גם בנכסים שעד לא מזמן היה ברור שאינם נחשבים לרכוש משותף לפי חוק יחסי ממון.

בניגוד לעבר, עושה רושם שלבתי המשפט מספיק רמז קטן לכוונת שיתוף – אמירה או פעולה שיכולה להצביע על השתתפות עם בן הזוג – כדי לראות בו נכס משותף. וכדאי לשים את הקלפים על השולחן: נטייה זו גוברת בעיקר כאשר מי שאמורה ליהנות מהנכס היא אישה חסרת אמצעים.

גולת הכותרת של הנכסים המשפחתיים

העדות הראשונה לשינוי בתפיסת בתי המשפט לגבי מה נחשב לנכס משותף ומה לא הייתה ב"הלכת הדרי", שניתנה בבית המשפט העליון ב-1994 (ע"א 806/93). שם הנשיא מאיר שמגר שדירת המגורים של המשפחה נחשבת נכס משותף לא משנה על שם מי היא רשומה, מי מימן אותה ואם נרכשה לפני או אחרי הנישואים.

מאחר שדירת מגורים היא "גולת הכותרת של הנכסים המשפחתיים", ולנוכח העובדה שבמקרה הדרי בני הזוג חיו בה שנים ארוכות, מדובר בהלכה הגיונית. הבעיה היא שההלכה פרצה את הדרך לפסיקות נועזות יותר.

עורכי הדין העוסקים בדיני משפחה הופתעו עד מאוד כאשר פורסם פסק הדין של השופט יורם דנציגר בבע"מ 1398/11, ובו נקבע כי דירת מגורים שנרכשה על ידי הבעל שנים לפני החתונה, שייכת גם לאישה אף שבני הזוג היו נשואים למשך תקופה קצרה בלבד, ובניגוד מוחלט לחוק יחסי ממון.

השופט דנציגר קבע שחיי נישואים ממושכים אינם תנאי בלעדי, וישנן נסיבות עובדתיות נוספות ואחרות שיכולות לבסס כוונת שיתוף. במקרה הספציפי שבו עסק השופט, הוא קבע כי האישה הצליחה לבסס "דבר מה נוסף" (ביטוי השאוב מהמשפט הפלילי) המוכיח שיתוף בנכס, והוא שהיא ובעלה התכוונו למכור את הדירה שלו ולהשתמש בתמורה בתוספת חסכונות משותפים כדי לרכוש דירה חדשה ומשותפת.

צעד קיצוני נוסף

הקביעה שלפיה האישה הוכיחה במקרה זה כוונת שיתוף גררה חוסר ודאות בקרב עורכי הדין, שהתקשו להעניק ללקוחותיהם ייעוץ ברור במקרים דומים. אלא שפסק דינו של השופט דנציגר לא סתם את הגולל על הסוגיה, ולאחרונה נעשה צעד נוסף, וקיצוני אף יותר, בפסק דין שניתן בבית המשפט המחוזי (עמ"ש 40404-04-15). כאן נקבע שיתוף בנכסי מקרקעין שמשפחת הבעל העניקה לו במתנה, אף שהאישה לא השקיעה בהם דבר – לא כספים ולא מאמץ.

בית המשפט קבע כי לאישה זכאות מסוימת בשתי דירות אלה משום שדמי השכירות עבור הדירות הופקדו לחשבון המשותף של בני הזוג, והמשכנתה עבורן יצאה מאותו חשבון.

חשוב לציין שהטמעת הנכסים שלכאורה היו נפרדים ל"קופה המשותפת" נקבעה על רקע ההתנהלות הכללית של בני הזוג, שבחרו להתגורר בשכירות ולהשקיע את רווחיהם בנכסי מקרקעין – שחלקם נרכשו יחד וחלקם התקבלו במתנה.

אני מניחה שפסק הדין הפתיע רבים מעמיתיי, והותיר אותם בבעיית ייעוץ קשה. הדבר היחיד שנותר, אם כך, הוא להמליץ ללקוחות לערוך הסכם ממון שיגן על הנכסים החיצוניים וינקוט שפה ברורה, פשוטה וחד משמעית. כפי שאנו רואים, הותרת ההכרעה בידי בית המשפט עלולה להפתיע מאוד גם את מי שבקיא בחוק ובפסיקה על בורים.