"הנוסעים": החלל החיצון כל כך ריק
כריס פראט וג'ניפר לורנס נידבו מהילתם הזוהרת להפקת המדע בדיוני "הנוסעים". הם אמורים להחזיק את הסרט כבני אנוש בודדים בחלל החיצון. אך במקום לנצל את הסיטואציה הקיצונית לעלילה מאתגרת, הדמויות שוקעות אל תוך קלישאות של מונוגמיה שאנחנו מכירים מעולמנו השמרני
מה ההבדל בין מדע בדיוני ופסאודו-מדע בדיוני? מצד אחד יש ניסיון להניח סיטואציה טכנולוגית חדשנית ולחשוב באמצעותה, בדרך מקורית, על היבטים בהוויה האנושית (חברתית, פוליטית, מינית, רוחנית וכו'). הגישה השניה היא הנחת סיטואציה טכנולוגית חדשנית רק כדי לתרץ העלאת גירה של רעיונות שחוקים - וחמור מכך, כדי לנסות להסוות את נפסדותם של רעיונות אלו. ואולי זו בעצם פרודיה על מדע בדיוני או על הניסיון של הוליווד לפעול בז'אנר של רעיונות באמצעות קלישאות של רגש?
"הנוסעים" ("Passengers") הוא סרט שכזה. התסריטאי ג'ון ספהיטס (תסריטאי שותף ב"פרומתיאוס" וב"דוקטור סטריינג'") כתב לפני עשר שנים את התסריט שמאז התגלגל בקומבינציות שונות של שחקנים ומפיקים. הרולטה נעצרה על הבמאי הנורבגי מורטן טילדום ("משחק החיקוי" מ-2014) ועל שניים מהכוכבים הגדולים של הקולנוע העכשווי - ג'ניפר לורנס וכריס פראט. כנראה שהכוכבים סייעו לסרט לקבל תקציב הפקה מרשים מאוד של 120 מליון דולר (חלק לא מבוטל מזה לכיסה של לורנס, ובערך חצי מסכום זה לכיסו של פראט), במיוחד כשמדובר בסרט שהסיכוי שיחזיר את ההשקעה שואף לאפס.
ביקורות נוספות במדור הקולנוע של ynet:
העלילה מתרחשת על החללית אוואלון, במהלך מסע של 120 שנה לעבר מושבה בשם הומסטאד 2. סרטוני התדמית שיוצגו במהלך הסרט מטעם החברה ששולחת את הנוסעים מראים כוכב שנראה כמו חלום מושלם על טבע טהור ובתולי, מקום המייצג את ההפך מסביבת המחייה הטכנולוגית, הקרה והמושלמת של החללית. במאי כמו פול ורהובן היה מתייחס להבלחות דימויים אלו באופן סאטירי מתבקש, אבל כאן זהו אידיאל המוצג פשוטו כמשמעו.
על החללית נמצאים 5,000 מתיישבים כשהם נתונים בהקפאה עד שיגיעו לכוכב, בזמן שהמערכות הממוחשבות מבצעות את המסע ללא מגע יד אדם. שלושים שנה לתוך המסע, אוואלון נקלעת לתוך שדה אסטרואידים, וכשאחד מהם פוגע בחללית, הנזק הנוצר גורם להפעלת אחד מתאי השינה תשעים שנה לפני הזמן. מכונאי בשם ג'ים פרסטון (פראט) מוצא עצמו בתוך כלא של חללית משוכללת. ללא יכולת לחזור למצב הקפאה, ללא נוכחות אדם נוסף, כשהתקשורת לכדור הארץ יכולה להתבצע רק בפרקי זמן של עשרות שנים.
פרסטון הוא, באופן בסיסי, אותה דמות שפראט משחק בסרטים אחרים, אך בגרסה מנומנמת למדי - בחור טוב שרחוק מלהיות גאון הדור. הוא מנסה להעביר את הזמן במונטאז' של פעילויות בנאליות: משחק מחשב שבו הוא רוקד עם הולוגרמות, משחקי כדורסל עם עצמו, אכילה במסעדת החללית, שתייה לשוכרה. הוא נמצא בתוך כלא טכנולוגי שבו צרכיו מסופקים ללא כל מאמץ - מעין גרסא לא חתרנית של המעטפת המגוננת שהייתה ב"וול-E".
פעולותיו הן אוסף של הסחות דעת, התואם את האופן בו הסרט אינו מעז, וספק אם יודע כיצד, לחקור מצב זה. הוא יוצא לסיור בחוץ באמצעות חליפת חלל, כך הוא חוות את תחושת הבדידות הקוסמית, ולרגע הוא אף שוקל להשליך את עצמו לתוך החלל, אך מגלה כי אינו מסוגל לעשות זאת.
ידידו היחיד בחלק הראשון של הסרט הוא אנדרואיד-ברמן בשם ארתור (במעין מחווה ברורה ללויד, הברמן הקריפי מ"הניצוץ" של קובריק) שאיתו פרסטון יכול לקשקש. ארתור משיב להתבכיינויות של פרסטון בשלל תגובות של ברמן אלקטרוני שספק אם היו עוברות את מבחן טיורינג.
כמובן שזה לא מספיק. בבדידותו הגוברת הוא נתקל בתא ההקפאה שבו שוכבת אורורה דאן (לורנס). הוא מתחיל לחקור את קורותיה של הנוסעת האלמונית באמצעות צפייה בראיונות המצולמים, שמהם הוא לומד על עיסוקה (סופרת) ועל רצונה להיות מתיישבת כדי שתוכל לכתוב על החוויה. היחשפותו לקסם הג'ניפר לורנסי הופכת אותו, תוך זמן קצר, למאוהב, והוא מחליט להעיר אותה.
פעולה זו, המתרחשת בסוף השליש הראשון של הסרט, לוקה באופן מהותי במוסריותה. למעשה פרסטון דן את אורורה לאותם חיים מייאשים שגם הוא חווה בשנה שחלפה מאז שהוא התעורר. אז הוא היה מדוכא, ואפילו שקל להתאבד, מסכן. אבל אחרי זה הוא התאהב. זהו המנעד הרגשי והמיקום של הצופה שאמור לשכנע כי המעשה השפל הוא, בסופו של דבר, מוצדק.
פרסטון אכול רגשות אשם (הנה, אפילו לו זה קשה!) ומסתיר מאורורה את אחריותו ליקיצה המוקדמת. מכאן ניתן לנחש מה עוד עתיד לקרות. וכיצד במערכה השלישית תתרחש דינמיקה של גאולה עבור הגיבור, כזו שתוכיח את עוצמת אהבתו ותגלה שלא צריך לנסוע לקצה השני של היקום להגיע לגן עדן. ניתן למצוא אותו גם בתוך מערכת יחסים מונוגמית בין שני אנשים שאין להם ברירה אלא לחיות ביחד. אפילו ההטפות המורמוניות של סטפני מאייר בסדרת "דמדומים" (אין סקס לפני החתונה עם הערפד, יולדים בכל מחיר - גם בסיכון גוף האישה) יכלו ללמוד משהו מהשמרנות של "הנוסעים".
אחת ההתייחסויות לסרט הצביעה על דמיון מהותי בין עלילתו לזו של קומיקס מד"ב משנת 1953 שנקרא "Fifty Girls Fifty". גם כאן יש גבר ער בחללית שעושה דרכה לאכלוס מושבה כשמסביבו עוד 50 נשים קפואות. נקודת המוצא של סיפור זה לעלילת "הנוסעים" דומה, אלא שמה שמתרחוש בהמשך בקומיקס שנכתב לפני 63 שנים, מורה על נחיתות הסרט.
בסיפור המוקדם הגיבור פיתח נוהג נפסד: להעיר אישה, לבלות איתה שנה, ואז לחסל אותה - וחוזר חלילה. גם בלי להתייחס למה שקורה בהמשך (כשהתוכניות שלו משתבשות), זו דוגמא ליכולת לפתח סיפור מקורי, רווי בהומור שחור, ובדרכו גם כזה המשתמש בסיטואציה טכנולוגית כדי להציג בדרך חדשה ופרובוקטיבית פרוורטיות גברית. זאת בשונה מ"הנוסעים" שיודע רק לצדק אותה באמצעות רומנטיקה קוסמית דביקה.
"הנוסעים" (ארצות הברית) - במאי: מורטן טילדום. שחקנים ראשיים: כריס פראט, ג'ניפר לורנס ומייקל שין. אורך הסרט: 116 דקות.
