מקריות זה שם המשחק / טור
מכבי ת"א יכולה לשמוח אחרי ה-92:93 על דרושפאקה, אבל לא יותר מדי. בגאצקיס יכול לכעוס על השחקנים, אבל גם הטענות שלו כלפיהם לא מבטלות את הטעויות הרבות שעשה. וגם: למה לא צריך להתרשם מהבכורה הביתית של מילר ומדוע שירת התקווה של האוהדים בפתיחה פשוט חייבת להיפסק
מותר לשמוח על הניצחון, אולי אפילו חשוב לשמוח על הניצחון. הוא חשוב לשמירה על אנרגיות חיוביות ורמת מתח לקראת המשחקים הקשים מאוד שמגיעים בקרוב. אפשר גם להתרשם מהיכולת של מכבי ת"א אתמול (ה') מול דרושפאקה להתעלות מעל לסף השבירה הצפוי ולהצליח לחזור ליתרון תשע אחרי שכבר פיגרה בשבע והובילה ב-17. זה מראה על עמידות ואיתנות מנטאלית.
בגאצקיס: "כבר אמרתי שאסוך לחייך במהלך משחקים"
גאודלוק מודה: "הרגיש כאילו לא ניצחנו שנים"
עד כאן הדברים החיוביים. אבל זו תהיה שגיאה לאפשר לניצחון הזה, מרשים ככל שיהיה, לטשטש את הטעויות.
האמת חייבת להיאמר. במכבי הכל מקרי. המשחק אינו מנוהל, הקבוצה אינה מאומנת, השחקנים לא יציבים ביכולתם. הרוטציה לא יציבה ולא ברורה. ברבע הרביעי נבחרה חמישייה מוזרה שכוללת את קווינסי מילר, אבל השלשה הפוקסיונרית שלו והאיבוד בנפילה שהגיע במקרה לסילבן לנדסברג (והסתיים איכשהו בשלשה), עלולים לגרום למישהו לחשוב שמילר תרם לניצחון.
אבל לעלות לקרב ברבע האחרון בלי אנדרו גאודלוק, קולטון אייברסון ו-ויקטור ראד, שלושת השחקנים שהובילו את מכבי בשבועות האחרונים, ועם מאיק צירבס שהיה מועמד לשחרור השבוע, זו לא אסטרטגיה מתוכננת. זו סתם תוצאה של חילופים אקראיים וחוסר תכנון.
את הבעיות ניתן לראות בטעויות המנטאליות הגסות שמכבי ביצעה בחצי השני. ראשית המאמן: במהלך החזרה של הטורקים נלקח פסק זמן אחד כשהיתרון ירד לחד-ספרתי (59:50), ועד סוף הרבע גם ריצת 8:21 לא זכתה לתגובה מבגאצקיס. הקבוצה שיוועה לרכז שיסדר את המשחק אבל בגאצקיס חזר באופן מדויק על הטעות מבאסקוניה, וגל מקל, אחרי רבע שני טוב מאוד, לא פשט את הטרנינג אלא לשתי שניות בסוף הרבע.
הטעויות של השחקנים התרבו ככל שהזמן עבר, והתרכזו מתחת לסלים. סגירה עלובה לריבאונד ייצרה 19 כדורים נוספים לקבוצה הטורקית, הגרועה בתחום ריבאונד ההתקפה ביורוליג. הגנת השלשות של מכבי עשתה שוב ושוב שגיאות, נתנה מרחק לקלעים שלא יודעים לחדור ואיפשרה להם לצלוף את חזרתם למשחק.
חוסר שימוש בעבירות כדי לעצור ריצה של היריב יצר חוסר אונים. ההתקפה נגד הלחץ המדומה של הטורקים ייצרה איבודי כדור מביכים, עד כדי כך שמסירות רוחב הפכו לליי-אפים קלים. בלטה מעל כולן הטעות המשולבת של המאמן והשחקנים עם הכנסתו של גאודלוק הקר למהלך מכריע, ומסירה אליו ליד קו החצי בפינה - איזור המלכודת של כל לחץ. התוצאה: עוד איבוד כדור, הפעם בצעדים.
לפני המשחק דיוויד בלאט שוחח באריכות והתחבק עם הנהלת מכבי, ונראה שהקו הידידותי שהפגין נמשך במשחק - כשעזר למכבי לשרוד. הוא שכח את קלייבורן על הספסל לדקות ארוכות ברבע הרביעי, זנח את ההגנה האזורית שהייתה יכולה להביך את האקסית אחרי ליי-אפ בודד של אייברסון, התחיל ללחוץ את מכבי הלא מאורגנת והלא מיומנת מאוחר מדי ואפילו קצת איכזב כשהלך על הפסד מינימלי ולא על ניצחון (לראייה קליעת עונשין האחרונה של וואנאמייקר). אפשר להבין אולי את הבסיס ההחלטה, אבל ההבדל בין ניצחון להפסד היה דק מאוד, ציפיתי ממנו שכמאמן ווינרי ילך על ניצחון גם בסיכון של הפסד בהפרש לא מתאים. קשה להניח שהוא חשש מהארכה.
אבל הדבר הכואב ביותר הגיע כבר בהתחלה. שירת התקווה הספונטנית של האוהדים מעולם לא נשמעה כה פתטית ומלאכותית במקביל לעלייתם של חמישה זרים בחמישייה, הגרסה המודרנית של היזרעאל סברס. דווקא אחרי המכות באימון הבחירה לא להעלות את יוגב אוחיון לשנייה אחת מהווה מסר ברור של המועדון לאוהדי הקבוצה בפרט ולאוהדי הכדורסל הישראלים בכלל: זה לא ממש מזיז לנו. אם מישהו בהנהלה ידע להורות לבגאצקיס להחזיר את ווימס לעניינים, אותו מישהו או מישהו אחר היה צריך להורות לו להעלות את יוגב. אבל לא היה מישהו כזה.
במשך שנים פגעה וכרסמה מכבי בהדרגה בישראליות ובאותנטיות של הליגה המקומית – והציפה אותה בזרים, דרשה ושינתה חוקים כדי לעזור לה באירופה. עכשיו, אחרי שחתמה חוזה לעשור עם היורוליג (שהפכה לליגה של 30 משחקים), הליגה הישראלית בכלל לא מזיזה למכבי. היא כמעט מפסידה לקבוצת ליגה שנייה בגביע. היא מעלה גדוד זרים ביורוליג ומחלצת ניצחון צמוד בשיניים, כי "הניצחון הוא הדבר היחיד שחשוב". ובינתיים הליגה מוצפת בזרים.
אצל הפועל ירושלים המצב לא יותר טוב: היא זכתה בניצחון בוילנה עם שמונה זרים ומאמן זר, כשליאור אליהו ובר טימור משמשים כנערי מגבות. לכן, הגיע הזמן שהליגה תעמוד על שלה, תקטין את מספר הזרים ותיתן לישראלים דקות ופלטפורמה להתפתחות. כי למכבי זה כבר ממש לא מזיז.
לפנייה לכתב/ת 
