מכבי חיפה התפרקה
האתוס שנשחק, שחקני הבית שלא מרימים ראש, הזרים שלא ישובו עוד והנחמה הדלה מאוד של הקהל. ירוק חולה מאוד. וגם: למה קל ליפול על ווימס ומדוע קרויף בונה יפה
היה הייתה פעם אימפריה בשם מכבי חיפה. עד שנות השמונים התהדרה הנסיכה מהכרמל רק בתואר אחד, גביע המדינה ב-1962, אבל נחשבה בכל זאת למועדון חשוב בישראל.
ב-1983 החלה לעלות לגדולות, עם המאמן החדשני שלמה שרף, ומאז המריאה לפסגות, כבשה אליפויות ותארים, ונרכשה בשנות התשעים על ידי האביר יעקב שחר. האביר הטוב השקיע בקבוצה והפך אותה לאימפריה של ממש, מלאת הוד והדר, שאף העפילה לממלכת הצ'מפיונס והיכתה שוק על ירך את האנגלים הגאים של מנצ'סטר יונייטד. מכבי חיפה הפכה לספינת הדגל של הכדורגל הישראלי, וגליה היכו לכל עבר. אך אוי ואבוי, שוד ושבר. בשנים האחרונות הבלון התפוצץ, הבלון נקרע. מכבי חיפה עדיין חיה בעושר עד עצם היום הזה, אבל לא באושר.
נדמה שהמשחק האחרון מול מכבי ת"א מנקז לתוכו בדיוק את מה שקרה למכבי חיפה ולאתוס שלה, שאינם גרים יחד יותר והכריזו בשקט על התפרקות מנכסיהם, למרות שהודעה רשמית מעולם לא יצאה. לקבוצות הגדולות באמת יש אתוס. מכבי ת"א מונחה על-ידי המכביזם, הניצחון בכל מחיר, גם אם זה לפעמים מעצבן את כולם.
הפועל ת"א צמחה על אתוס "נפרק אותם 0:1" כמו שנהג לומר עלי מוהר ז"ל. כלומר, ייאוש היריב, פירורו המנטלי ותסכולו על-ידי הענקת תחושה שהוא יכול לעשות את זה, להתקרב, אבל בסוף יפורק באחת קטנה של לנדאו.
בית"ר ירושלים התגאתה תמיד באתוס הנשמה, כדורגל מבוסס לב, דם, יזע ודמעות, הקרבה, "אשש יביא לנו רגל", התלהבות לצד שכונתיות שובת לב, כשמשה דדש המחתים שחקנים על מפיות. מכבי חיפה נשאה את אתוס הכדורגל המרהיב, מענג חושים, מסחרר, ציון מרילי ואיתן אהרוני דוהרים באגפים, ברוך ממן מסובב, זאהי ארמלי מפציץ. הם, יחד עם שלמה שרף, הניחו את הבסיס. גיורא שפיגל שכלל.
כל זה התמוסס לחלוטין בשנים האחרונות. ביום שני הגיעה מכבי חיפה למשחק ביתי מול הנמסיס מכבי ת"א, לא קבוצה יותר מדי טובה, ושיחקה בונקר די מביש בתקווה לעקוץ פה ושם. לא בפעם הראשונה. כך שיחקה מכבי חיפה גם בסיבוב הקודם נגד באר שבע בבית למשל, וגם בגמר הגביע. בשניהם ניצחה אמנם, אבל עמוק עמוק בפנים ידעו אנשי מכבי חיפה שזו אינה אמת טהורה אלא העמדת פנים.
אפילו חלק מהקהל הירוק, המסור בארץ, נדבק בווירוס הבונקריזם ומצא נחמה זולה בלהקניט את אוהדי הקבוצות האחרות על כך שנגזלו מהם נקודות. אני מזכיר, זו פאקינג מכבי חיפה! הקבוצה שכולם רעדו ממנה.
לכן אין פלא שמכבי חיפה לא מצליחה. היא התרחקה מהאתוס שלה ותועה בנתיבים שאינם ידועים לה. במועדון של שחר מתרחשים מהלכים מוזרים. במשחק האחרון, ולא בפעם הראשונה,
הקפטן שלה היה גארי קגלמאכר, הוא ולא אחר, בחור חיובי כנראה, אבל הגיע רק העונה. מישהו היה מעלה על דעתו פעם שזר חדש יקבל – גם אם זמנית - את תפקיד הקפטן במכבי חיפה, משבצת שאיישו בעבר סמלים כמו ישעיהו שווגר, אהרוני, אריק בנאדו, יניב קטן, אלון חרזי או ראובן עטר? (עוד על אגדות ירוקות, בכתבה של אבינעם פורת מהיום).
זה לא הכל. מכבי חיפה הייתה פעם חממה מפוארת לכשרונות-על כמו אבי רן ז"ל, ברוך ממן, עטר, איל ברקוביץ', רוני רוזנטל קטן או ירון פרסלני. איזה שחקן גדול היא הצליחה לגדל בשנים האחרונות? את מי שלחה לככב בנבחרת?
חיפה של פעם גם ידעה להניח את ידיה על הישראלים הלוהטים בשוק ולהפוך אותם למזוהים עם הקבוצה, כמעט שחקני בית. אלון חרזי, אלון מזרחי, אלון חזן, משה גלאם, ארמלי, חיים רביבו, יוסי בניון. והזרים, אללי. שנתחיל? צ'אנוב, קנדאורוב, גצקו, רוסו, פראליה, יעקובו. תזכירו לי איזה זר תותח נחת בחיפה בשנים האחרונות? אין כזה. מכבי חיפה לא רק במשבר מקצועי עמוק וארוך, היא צריכה למצוא את זהותה מחדש. ואז, אולי, תתחיל קאמבק מפואר.
אימפריה שוקעת 2
כמו במכבי חיפה, גם במכבי תל אביב בכדורסל מאותתים בכאב על אובדן דרך. בשבוע שעבר שורטט כאן בהרחבה הליך התאדותו של החום האנושי שאפיין את המועדון. השבוע הצטרפה סאגת סוני ווימס ליומן עונה עצוב ומדמם. אפשר לחפור מעכשיו ועד אחרונת המבחנות גם על המקרה הספציפי, אבל די ברור שמשלחת המחקר לא הייתה מגיעה לבדוק את ווימס, לו היה מציג ממוצעים של קווין מגי המנוח. ואם אתה סתם ציניקן, בכל זאת זה צובט בלב.
צל"ש השבוע: ג'ורדי קרויף
לפני הכל הצליח להגיע לסגל בלי מדוניאנין ואיגיבור, בצורה מכובדת וללא סכסוכים, סוג של הצלחה חסרת תקדים במקומותינו. הצליח להגיע למכסה של שישה זרים – מחציתם כמובן עדיין טעוני הוכחה - פתר את משבר טב"ח החלוץ, אפילו לא הסתבך מדי עם טב"ח הבלם וגם החתים את ארון שוינפלד. כל זה כנראה לא יביא לו אליפות במאי 2017 – השחרור של שוטה ארבלדזה היה מאוחר מדי - אבל משדר רצינות לגבי מה שבכל זאת נשאר העונה וגם מרכיב בסיס בריא לעונה הבאה.
לפנייה לכתב/ת 
