ביקורת סרט - "נשמה של כלב": קשקוש על כשכוש זנבות
לנבוח או לא לנבוח? "נשמה של כלב" מתעסק בשאלות הקיומיות של ההולכים על ארבע בעזרת סיפור על גלגול נשמות של גולדן רטריבר. במקום תשובות עמוקות או מקוריות - תמצאו פה אוסף קלישאות ניו-אייג'יות, שאמנם יגרמו לאמסטף הכי קשוח להזיל דמעה, אך ישרו תחושת סתמיות לאורכו
בשנת 1985 ביים השוודי לאסה הלסטרום את הסרט "חיי ככלב" על נער צעיר שעקב מחלת אמו נשלח להתגורר בבית דודו בכפר. הסרט, שהוצג בארץ תחת השם "סיפורים שסיפרתי לאמא", זיכה את הלסטרום במועמדות לאוסקר והזניק את הקריירה ההוליוודית שלו (הוא ביים, בין השאר, את "מה עובר על גילברט", "תקנות בית השיכר" ו"שוקולד" – אף לא אחד מהם סרט שהותיר את חותמו על אמנות הקולנוע).
עתה מתייצב על אקרנינו סרטו החדש "נשמה של כלב", שניתן היה אולי לקרוא לו "My Lives as a Dog". השם במקור "A Dog's Purpose", ייעודו של כלב, מעיד על לבטיו הקיומיים של ההולך על ארבע שבמרכזו. ליתר דיוק, של הנשמה הכלבית המתגלגלת במהלכו בגופם של ארבעה זנים שונים. ערב הפצתו של הסרט בצפון אמריקה עלה באתר TMZ סרטון המתאר התעללות לכאורה שעבר אחד מכלביו-כוכביו, וארגונים לשמירה על זכויות בעלי חיים קראו בעקבותיו להחרימו. מאוחר יותר התברר שהסרטון המטריד נערך באופן מגמתי ומטעה.
עוד ביקורות קולנוע:
להוציא שערורייה זו – המעלה את סוגיית ניצול בעלי חיים בסרטים שבהם הם משמשים ככוכבים בעל כורחם - "נשמה של כלב" (המבוסס על ספר מאת וו. ברוס קמרון) מציע שילוב של ניו-אייג'יות בפרווה, נצלנות רגשית שתגרום אפילו לאמסטף קשוח להגיר דמעה, ושמאלציות משפחתית מהסוג שהלסטרום כבר מיצה בעבודותיו הקודמות. אחרי הכל, הנה סרט שבו אנו נאלצים לחזות במותו של כלב לא פעם אחת אלא ארבע (אם כי בועות הסבון הצבעוניות המסמלות את רגע הפרידה מהעולם מייצגות זאת כאירוע חינני למדי).
הכל מתחיל כאשר גור גולדן רטריבר (מדובב בגלגוליו השונים על ידי ג'וש גאד) מאומץ על ידי ילד כל-אמריקאי ומשפחתו. אזכורו של משבר הטילים עם קובה ממקם אותנו בתקופה, ראשית שנות ה-60. האב הוא סוכן נסיעות בעל נטייה לאלכוהוליזם שבמהלך הפרק תפורר את החזות המשפחתית האידילית. טרגדיה שמתרחשת בהמשך מסכלת את חלומותיו האתלטיים של הילד שנהפך לעלם, ובעקבותיה, מריר ומתוסכל, הוא מנתק את קשריו עם חברתו.
גלגול חייו השני של הכלב, עתה ככלבת רועים גרמנית, הוא ביחידת הכלבנים של משטרת שיקאגו, וכאשר הוא ממצה גם אותו הוא שב כקורגי וולשי המסייע לסטודנטית שחורה (וגם לו עצמו) למצוא אהבת אמת. השלב הבא בחייו הוא כסן ברנרד המוצא עצמו כלוא ועזוב בחצר המוזנחת של צמד "זבלים לבנים". זהו הגלגול שבו גיבורנו הנבחני יגלה סופסוף את ייעודו בחיים באמצעות מפגש מפתיע בהווה (עם דמות בגילומו של דניס קווייד).
.jpg)
אפשר להניח, לפחות לקוות, שהספר עליו מבוסס הסרט מציע איזושהי הברקה בבחירה הנרטיבית לגולל רצף של מהלכי חיים מבעד לעיני כלב מברבר. אך למעט הסיפור הראשון – כל הסיפורים האחרים פשוט נעדרי כל פואנטה. למעשה הם שם רק כדי להעניק משמעות לסיפור הראשון וגם לתובנה הקיומית אליה מגיע הגיבור הנובח בסופו של הסרט.
נחסוך לכם, אגב כך, את המתח והכסף: ייעודו של כלב הוא להביא אהבה ואושר ופשוט להיות כאן ועכשיו. לא בדיוק הגות אקזיסטנציאליסטית נוסח סארטר או קאמי, אך ללא ספק משהו שמספק את נצנוץ הדמעה התורנית. ולא, אפילו כשכוש חינני בזנב (שלל זנבות, אם לדייק) לא יציל את הסרט הזה מתחושת הסתמיות שהוא משרה.
