ביקורת סרט: "בין העולמות" - חובבני ונטול פואנטה
סרט הביכורים של מיה חטאב הוא דרמה ללא דרמה. העלילה מתמקדת במשפחתו של מאבטח שנפצע בפיגוע - ומתקשה ליצור עניין, בין היתר בגלל דמויות חסרות עומק. כובד הראש של "בין העולמות" והחדרת תכנים רוחניים לתוכו הם רק ניסיון לחפות על חובבנות
צרותיו של "בין העולמות", סרט הביכורים של מיה חטאב, בוגרת ביה"ס לקולנוע "מעלה", מתחילות כבר בנקודת המוצא: שתי נשים זרות זו לזו נפגשות בבית החולים ליד מיטתו של מאבטח שנפצע קשה בפיגוע בירושלים. כן, פיגוע. שוב פיגוע. כאילו המציאות הישראלית אינה יכולה לספק אמתלות למפגשים גורליים מעין אלה, למעט פיגועים.
אבל עוד לפני כן: "בין העולמות" נפתח בציטוט מתוך ספר הזוהר שמתייחס לתיקון נשמות. עם כל הכבוד, הרוחניות הזו אינה נדבקת בשום צורה שהיא אל כל מה שקורה כאן, והיא רק מעמיסה על הסרט איזו ניו-אייג'יות שזרה לו לחלוטין. התוצאה, למרבה הצער, לוקה בכבדות ורצינות-יתר שמחפים על חובבנות רעיונית.
עלילת "בין העולמות" מתרחשת ברובה בבית חולים ירושלמי שם נפגשות, כאמור, שתי נשים זרות. האחת היא אמו הדתייה (מאיה גסנר) של מאבטח צעיר (רועי גולן) השרוי בתרדמת, שבינו ובין משפחתו קיים נתק מאז יצא בשאלה. השנייה היא חברתו (מריה זריק). העובדה הזאת מתבררת בהתחלה רק לנו, מה שמעורר מתח דרמטי מסוים בנוגע לרגע שבו יתגלה הדבר גם על ידי בני משפחתו. יתר על כן, פרט משמעותי נוסף הקשור בזהותה של בת הזוג, שאותו לא נחשוף פה (אך קל לנחשו), מסבך עם גילויו את העניינים עוד יותר.
ביקורות נוספות בערוץ הקולנוע:
מערכת היחסים בין שתי הנשים מתפתחת באיטיות, והצעירה הזרה מציגה עצמה בתחילה כבתו של גבר קשיש השוכב מורדם בחדר סמוך במחלקה. אלא שהדרמה סביב מיטתו של המאבטח הצעיר אינה מתפתחת היטב, בעיקר משום שחטאב אינה מנצלת בתבונה את הפער שבין מה שהצופים יודעים, למה שאמו של הפצוע חושבת.
בכלל, לאורך דקות ארוכות מדי בסרט אתה מוצא עצמך תוהה "של-מי-הדרמה-הזו-בכלל?". דמותה של האם פועלת על מנעד רגשי דל מדי המורכב מעיניים אדומות ובהייה, ואילו על הדרמה שעברו ועוברים חייה של החברה הצעירה (שמקורה, כמובן, בקשר שלה עם המאבטח היהודי) נרמז לנו רק באמצעות שיחות חטופות עם אחיה. התוצאה היא אוסף של מחוות חיצוניות ריקניות שאינן מצטברות לכדי דיוקן פסיכולוגי מורכב של השתיים.
הנה עוד סרט שבו נאלצת אישה צעירה להסתיר את זהותה האמיתית. אך בעוד ב"נדיה, שם זמני" של טובה וענת אשר שהוקרן כאן לאחרונה הסוגיה הזו נידונה במסגרת של מלודרמה מקומית (שאפשרה לקבל את מופרכותה של הסיטואציה, במקרה ההוא של אישה פלסטינית החיה כיהודייה) – כאן נדמה כאילו אין כל משמעות להיבטים האידיאולוגיים והפוליטיים של הסוואת הזהות. "בין העולמות", לפיכך, הוא סרט מוגבל מאוד מבחינת מידת העניין שהוא מעורר, ושיאו הדרמטי אינו אלא צפוי ונטול פואנטה של ממש.
וכאילו כדי להדגיש זאת, מופיעה בסרט דמותו של אבי המאבטח (יורם טולדנו), סופר סת"ם שנוכחותו היא, וסליחה על משחק המילים, בעיקר סתמית. אנו מבינים מהר מאוד שמערכת היחסים בינו ובין אשתו חווה משבר עמוק ומתמשך, אך זהו מסוג אותם משברים ש"מעטרים" סיפורים מבלי שתהיה להם הנמקה משכנעת. לא לגמרי ברור האם האישה מאשימה את בעלה בנתק המוחלט שהתחולל עם בנם שהתפקר, ואיזו תחושת אשמה (אם בכלל) רודפת אותה בדיוק – ומכל מקום דמותו של אבי המשפחה מעוצבת בצורה מופשטת כל כך עד שקשה אפילו להבין את המתרחש בתוכה (המשפחה כוללת גם אחות שדמותה מיותרת בתכלית).
"בין העולמות" הוא סרט על דרמה שלא באמת מתרחשת. זהו לא סרט על הקונפליקט שבין אמונה וכפירה, על המתח שבין דת ולאומיות, על ההתנגשות בין זהויות, ודאי לא על נשמה שמטלטלת בין "כאן" ו"שם". זהו סרט שביסודו סיטואציה שלא ממש מתפתחת, והוא נמנע מלומר משהו מעניין ומקורי במיוחד על הנושא שהוא (לכאורה) עוסק בו. קשה גם להתפעל מכל אותן מניירות אמנותיות המלוות את הסרט – ומה לעשות, ששמיים קודרים ומזג אוויר ירושלמי סגרירי עונים פה בדיוק על ההגדרה הזו.
מצד שני, חטאב בסרטה הראשון מצטרפת לרשימה הולכת ומתארכת של יוצרות המביאות אל הקולנוע שנעשה פה את קולן שלא נשמע עד כה בבהירות הראויה של נשים ממגזרים שאינם יהודיים-חילוניים. מבחינה זו, נוכחותו של סרט זה, על אף בוסריותו, יכולה להיתפס כחשובה.
