300 אלף שקל למפוני שכונת הרכבת מלוד
בעשור שעבר פונו משפחות מהשכונה תמורת דיור חלופי בנווה שלום. אבל הבתים החדשים התעכבו בארבע שנים וביהמ"ש קבע שהמדינה תשלם פיצוי
בית משפט השלום בראשל"צ קיבל לאחרונה תביעת פיצויים שהגישו שתי משפחות שפונו בעשור שעבר משכונת הרכבת בלוד, משום שהדיור החלופי שהובטח להן על ידי המדינה התעכב בארבע שנים בגין פשיטת רגל של הקבלן המבצע. השופטת ד"ר איריס סורוקר קבעה שכל אחת מהן תקבל כ-300 אלף שקל.
בפועל, הפרויקט הסתיים באיחור משמעותי והתושבים נכנסו לבתיהם החדשים רק ב-2009, כארבע שנים לאחר המועד שנקבע בהסכם. אם לא די בכך, לטענתם התגלו בבתים בעיות חשמל, קירות סדוקים, נזילות ועוד. שתי משפחות הגישו תביעות לפיצוי מחברת הבנייה וממשרד השיכון שמינה אותה. כל אחת מהן תיארה את מסכת התלאות שעברה לאורך השנים ואת הליקויים שנמצאו בדירתה, כמו גם את הניסיונות הכושלים להביא לתיקונם.
ב-1994 התקבלה במנהל מקרקעי ישראל החלטה 624 שהורתה על פינוי שכונת הרכבת בלוד, ושיכון תושביה – 13 משפחות השייכות לחמולה בדואית – בשכונה חדשה בשם נווה שלום. משרד השיכון מינה את החברה הממשלתית דאז "לנדקו" לשמש קבלן אחראי על הפרויקט, וב-2001 נחתמו עם המשפחות הסכמי הפינוי, שבמסגרתם התחייבה החברה לסיים את עבודות הבנייה בתוך 15 חודשים ממועד צו התחלת העבודה.
תביעה
שילם באיחור של 3 חודשים, והפסיד דירה ביפו
עו"ד מירב בלאיש
בני זוג שהתגרשו החליטו ב-2009 למכור את הדירה בת ה-3 חדרים תמורת 780 אלף ש'. עיכוב המקדמה הוביל לסאגה משפטית שהסתיימה רק לאחרונה
בתגובה טענה חברת הבנייה שהתובעים מתנהלים בקטנוניות ובחוסר תום לב, שכן הם היו פולשים לא חוקיים שקיבלו מהמדינה מתנה בחינם, ובמקום להודות על כך בחרו לתבוע.
לגופו של עניין נטען כי הליקויים בדירות מזעריים, אך התובעים לא מאפשרים לתקנם. לגבי העיכוב נטען שהעבודות אכן הופסקו ב-2004 מאחר שקבלן המשנה פשט את הרגל, אולם גם לתובעים – שלא פינו את בתיהם בזמן – יש יד בעיכוב. על כל פנים, מאחר שהתובעים קיבלו את הבתים במתנה אין להם על מה להתלונן.
משרד השיכון טען מצדו שאין לתובעים כל עילה נגדו משום שהאחריות על הפרויקט הוטלה על חברת הבנייה, וביוני 2016 אכן הודיעה החברה כי היא לוקחת על עצמה לשאת בכל תוצאות ההליך.
השופטת איריס סורוקר קבעה שאין לגלגל לפתחם של התובעים את העיכוב שהביא לאיחור במסירה. לדבריה האכלוס הסופי נדחה בארבע שנים בעיקר בשל הפסקת העבודות, שהחברה הייתה אחראית עליהן. משכך נקבע כי התובעים זכאים לפיצוי על איחור במסירה בהתאם לקבוע בהסכמיהם: 600 דולר על כל חודש של איחור (ובסך הכול כ-170 אלף שקל).
באשר לליקויי הבנייה, השופטת סורוקר דחתה את הטענה שלפיה התובעים לא אפשרו לחברה לבצע את התיקונים על אף רצונה הטוב. היא קבעה שהסכמת החברה לבצעם רק בכפוף לכך שהתובעים יחתמו על רשימת הליקויים שהוגשה להם היה חסר תום לב בהתחשב בכך שבשלב זה הם כבר איבדו בה אמון. מלבד זאת השופטת דחתה את הטענה שהבתים ניתנו לתובעים במתנה, שכן תמורתם הם ויתרו על בתיהם, ואילו טענת הפלישה לא הוכחה.
בסיכומו של דבר חויבה החברה לשלם לכל אחת משתי המשפחות יותר מ-300 אלף שקל, שכוללים גם פיצוי על ליקויי בנייה ועוגמת נפש, בתוספת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בשיעור 23.4% מהפיצוי.
- לקריאת פסק הדין המלא – לחצו כאן
- הכתבה באדיבות אתר המשפט הישראלי פסקדין
- שמות באי הכוח לא צוינו בפסק הדין
- עו"ד אלון אברהמוב עוסק בדיני מקרקעין
- הכותב לא ייצג בתיק
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
