הסבל הגיע לקיצו / טור
העונה הקשה שעברה על אוהדי הפועל תל אביב, שכללה אינספור תהפוכות ושערוריות, הסתיימה בדמעות בנתניה. היה הרבה זמן לעכל את זה, אבל לא משנה כמה אוהד כדורגל ישנן וינסה להפנים, כשהתקווה האחרונה נמוגה - כאב חד מפלח את גופו. השאלה היא האם יש ביטחון בהנהגה הנוכחית של המועדון
דווקא אביחי ידין, זה שנדמה היה שאכפת לו יותר מכולם, רץ ראשון לחדר ההלבשה. אחרים הצטרפו אליו, ועל הדשא נשארו שחקנים בודדים, מסתובבים בעיגול האמצע ושואלים עצמם מה לעשות. הקהל שר "לעולם לא תצעדי לבד", אבל השחקנים רחוקים מהם, לא מתקרבים, מקבלים סימן שלא רוצים אותם לשלום אחרון מול היציע.
קורצקי לא ימשיך, עמיר תורג'מן מועמד
הפועל, סוף: 27 השנים האדומות בליגת העל
באותן דקות נראו שתי ישויות נפרדות - האוהדים, או אולי "המועדון", מצד אחד. הקבוצה הנוכחית, אסופת שחקנים שהקשר בין רובה לבין הפועל ת"א מקרי בהחלט, מהצד השני. התמונה הזו סיפרה מצוין את קורות עונת הירידה של הפועל תל אביב.
ירידת ליגה, כמה שהיא כואבת, יכולה להיות גם מרגשת, בטח כשמדובר בקבוצה בכירה. היו כאלה שבכו - וכאב נכח אתמול בנתניה - אבל הרגש אמור היה להיות חזק יותר. אולי זו העובדה שאין מישהו בקבוצה שאפשר להזדהות איתו, אולי האלימות בשבוע האחרון, אולי התחושה שגזר הדין ניתן עוד קודם. ודווקא הייתה תקווה בערב הזה, כשבשני מקרים הפועל עלתה מעל הקו האדום. אבל כמו בכל דבר העונה, כל התקוות הקטנות - שגוטמן יציל, שכבירי ישנה, ועוד-ועוד - נעלמו די מהר.
מהשבוע האחרון של הפועל בליגת העל נדף ללא הפסקה ריח של ליגה לאומית. סליחה, הוא נראה היה בדיוק ככה. מאיכות הסגל, האימון והכדורגל, דרך המכות והאזיקים, ועד התוצאה אתמול (למרות שבדיעבד לא שינתה דבר). הצעדים האחרונים שלה במקום שממנו ירדה רק פעם אחת עד אתמול היו סדרת הפדיחות הסופית, הגרנדה פינאלה של הטרגדיה הניהולית והספורטיבית שקרויה הפועל ת"א.
שבע שנים בלבד אחרי שזכתה בדאבל, שש שנים מאז ליגת האלופות וחמש מהנפת גביע שלישי ברציפות, הפועל יורדת ליגה. איזה שחקנים היו לה בשנים ההם, ומי יש עכשיו? האוהדים יכולים לבכות אחד לשני, להזיל דמעה על הסמל, אבל בתוך המועדון אין אף דמות להזדהות איתה, אין מישהו שהלב יקפוץ עם הגעתו ליציע להתנצל.
ואיזה מסכנים האוהדים. הערב הזה היה הסבל האחרון בעונת הסבל שלהם. חובות, חמישייה בדרבי, גוטמן מאמן, גוטמן מנג'ר, גיא לוזון ומנחם קורצקי, בלי בלומפילד - אוי, כמה קשה בלי בלומפילד - בתי משפט, הקפאת הליכים, פירוק, מינוס תשע נקודות, כבירי, קוטלר, ניסנובים, ציורים משועבדים ועשרות שחקנים שמי זוכר את שמם. משא הכתפיים כבד מדי. עונת סבל, שמסתיימת בדרך שרבים הובילו את הקבוצה אליה.
לכישלון, בניגוד למשפט הידוע, אבות רבים. וכן, במקרה הזה גם סבים ודודים ואיזה בן משפחה שתרצו. הרבה אנשים שלחו ידם בהרס הפועל, ובימים הקרובים נשמע ונזכיר את כולם - מהמנהלים ובעלי הבית, דרך המאמנים ועד לשחקני הסגל הנוכחיים - אבל תוך כדי צריך לשאול: האם יש היום ביטחון בהנהגה של המועדון? היה פירוק, והפחתת תשע הנקודות ניקתה את החובות, אבל האם הדף חלק עד כדי כך שאפשר יהיה להתחיל לצייר עליו את העתיד בשקט? לא בטוח.
בסיטואציות רבות בחיים, חוסר הוודאות הוא הדבר הגרוע מכל. הציפייה, הלא ידוע והמתח בשאלה מה יקרה יכולים לשגע את הראש. הפועל, כמועדון, נמצאת פרק זמן ארוך במצב הזה - קבוצה בהמתנה. ירידת ליגה
היא כאב עמוק, כנראה הכי עמוק שיש בכדורגל, אבל אולי, רק אולי, עבור האוהדים מדובר מבחינה מסוימת גם בהקלה. הקלה שזה נגמר. לא בתוצאה טובה, אבל אפשר לקחת נשימה עמוקה, להכיל את הצער ולנסות להסתכל קדימה. בעוד שנה הפועל תחזור לליגת העל. בין אם אתם אוהדים או שונאים, אתם בטח יודעים את זה.
היה הרבה זמן לעכל את זה, אבל לא משנה כמה אוהד כדורגל ישנן, כמה ינסה להפנים ולהשפיע על הרגש, ברגע שהתקווה האחרונה נמוגה - כאב חד מפלח את גופו. הפועל תל אביב יורדת ליגה - משפט כמעט בלתי נתפס.
לפנייה לכתב/ת 
