הרווק המצוי: בין פרפר לגולם
במחזור חיי האהבה של הרווק ניתן להבחין בעיקר בשני גילגולים: גולם מיובש ומדוכדך מעט, ופרפר מרהיב הפורש כנפיים אל מול השמש (טוב, אולי בעצם סתם לבנין הכרוב). לשלבי הביצה והזחל לא נמצאו מקבילות, אם כי לפעמים הוא בהחלט מתנהג כמו תולעת. בנות, הנה לכן ההסבר לשאלה עתיקת היומין "היה לנו כל כך טוב, אז למה הוא ברח?"
שני בערב: אני יושב מולה בפאב, בינינו שולחן עגול קטן, ואני מרגיש שסופסוף תקופת היובש הנוכחית שלי עומדת להסתיים. העיניים שלה מאירות, הידיים שלה נענות לשלי, ומגע מקרי של הברכיים מתחת לשולחן מקבל חיזוק לא מקרי מצידה.
חמש דקות אחרי, אני כבר בנאדם אחר. עדיין מלטף את גופה, נענה לנשיקות הקטנות שהיא יוזמת מדי פעם, אבל אני מנסה, ללא הצלחה, להבין: איך זה שהגוף הזה, שכמה דקות קודם לכן רציתי לטרוף כל סנטימטר בו, לא מעורר בי עכשיו שום דבר. כלומר, אני מבין שככה הגוף שלי עובד, שאני עובר עכשיו תהליך של "טעינה מחדש". אבל ברגע ההוא הניגוד כל כך חריף ששום נימוק הגיוני לא משנה. וברגע ההוא אני פתאום מודה בפני עצמי בפה מלא, שבעצם אני לא כל כך רוצה איתה משהו רציני. עד לרגע זה, כל מחשבה בכיוון שרק ניסתה להרים את ראשה דוכאה מיד בידי התשוקה. כל נבט רך של נקיפת מצפון נתלש בעודו באיבו. בשלוש בבוקר, אחרי פעם נוספת, אני הולך הביתה. היא קצת מאוכזבת, אבל אני מסביר לה שעבורי לישון יחד זה נורא אינטימי, ושזה לוקח לי זמן.
היא שואלת מה קרה, אני מספר לה איזה סיפור על מישהי שהייתי איתה בקשר, ונפרדנו, ועכשיו פתאום היא צצה ואני רוצה לתת לזה צ'אנס. דווקא יש לסיפור הזה איזשהו בסיס אמיתי: באמת היתה מישהי כזאת. אחת שרק למשמע קולה הייתי מתחיל לכשכש בזנב. אבל פה נגמר החלק האמיתי. במציאות היא זרקה אותי באופן הכי מגעיל שיכול להיות ונעלמה ללא עקבות, כמו מישהו שעיצבן באופן מיוחד את המאפיה הסיציליאנית. במציאות, כמה שעצוב לומר זאת, הייתי חוזר אליה על ארבע, אילו רק היתה שורקת לכיווני - מה שכאמור, לא קרה. אבל אני בטוח שלה אפילו לא היו יסורי מצפון. וכמה שזה נשמע כעומד בסתירה לנכונותי לזחול אליה חזרה, אני חושב שהלוואי והייתי יכול להכאיב לה כפי שאני מכאיב לבחורה הנפלאה המקשיבה בלב כבד לדבריי ולא מבינה איך זה קרה לה. אבל חוק הטבע האכזרי, חוק שרשרת המזון שהוזכר קודם, אינו מתיר יוצאים מן הכלל: אני יכול לפגוע (והלוואי והיה אפשר להימנע מכך!) רק בבחורות מתוקות, עדינות וטובות לב. עם ביצ'יות זה עובד רק בכיוון ההפוך.
ואני כבר חשבתי, כמו ג'ורג' קוסטנזה בשעתו, שיותר, אני כבר בחיים לא אזיין. זה כמה שבועות שאני מרגיש כמו נמר ששיניו נשרו. לא יודע, מין דיכאון כזה. אפילו לא דיכאון. תוגה קלה. אבל הן מרגישות את זה ודוחות אותי, וזה כמובן רק מדכדך אותי יותר. לא ממש ברור לי איך הן קולטות את זה: מילא מישהי שאני פונה אליה ברחוב או בפאב, אבל גם אלה שאני פונה אליהן באינטרנט, בתקווה שאוכל להתקדם קצת בחסות רשת ההסוואה, משיבות את פני ריקם. אני לא יודע איך זה עובד, אבל אין לי ספק: יש רשת עולמית המקשרת את כל בנות המין הנשי, ומאפשרת להן להעביר ביניהן מסרים סמויים ישירות לתת המודע של כל אחת ואחת מהן. לחברות הסלולריות יש עוד הרבה לאן להתקדם.
והנה אני כאן, מול בחורה חמודה, מושכת, והעניינים זורמים בכיוון הנכון.
"את שומעת?" אני שואל אותה.
"שומעת מה?" היא שואלת.
"את הצליל של הקליק" אני משתנן.
"לאוד אנד קליר", היא עונה לי.
לפרקים, התשוקה מתחילה להשתלט עלי. אני מתחיל לדמיין את איבריה האינטימיים ביותר, רוצה עכשיו, מיד, ולרגע אני נתקף פסימיות: לא, זה לא יקרה. משהו ישתבש. עכשיו רק יום שני, ובטח ייצא לנו להיפגש רק בסופשבוע, ועד אז כל כך הרבה דברים יכולים להשתבש.
אבל אני מרגיע את עצמי, כמו שלימד אותי הפסיכולוג שלי, וממשיך להיות מקסים ומשעשע. למזלי, איתה זה לא כל כך קשה. היא מאוד מתעניינת בי, מאוד רוצה שאתעניין בה. אני מצחיק אותה. היא צוחקת. כמו וירטואוז אני מעלה מתוכה צלילים ערבים. האלכוהול בדמנו רק תורם לאווירה החיובית. הערב מסתיים בנשיקות סוערות במכונית, שאחריהן אני מוריד אותה בבית - היא צריכה לקום מוקדם למחרת (ככה זה כשנותנים לנשים לצאת לעבודה) - וחוזר למיטה הריקה. מבחינתי, אם אפשר היה לחתוך את הזמן ולעשות שיהיה כבר סוף השבוע, הייתי עושה את זה.
שישי בערב: אנחנו על הספה בדירתה. יורדים על בקבוק יין אדום, מתמזמזים, מדברים, צוחקים, שנינו עברנו כבר את נקודת האל-חזור, למרות שאפילו גרב אחד עוד לא הוסר. זה באמת נורא כיף. רגעי חסד בהם החיים נראים נפלאים וחסרי דאגות. התוגה חלפה לעת עתה. אני שואל אותה אם בא לה להראות לי את שאר הדירה. "חוץ מהסלון יש לי רק חדר שינה", היא עונה לי בשובבות. "אז נצטרך להסתפק בזה" אני עונה לה. איך יוצאות לי כל התשובות הנכונות עכשיו.
אני אוכל בכל פה אחרי שבועות של רעב
הגוף שלה כל כך נעים שזה כבר ממש לא הגיוני. הריח שלה מטריף. הנשיקות איתה מסחררות. צמרמורת חשמלית של תשוקה מרעידה אותי מבפנים. אני אוכל בכל פה אחרי שבועות של רעב. הסקס איתה נהדר. לא בגלל שאנחנו עושים איזו תנוחה מיוחדת או בגלל שראינו סרט כחול או משתמשים באביזרים. בניגוד לזוגות סחוטי שיגרה, שצריכים מינימום סופשבוע במלון כדי ללבות את התשוקה הדועכת, לנו יש את החידוש. ודי בו כדי לגרום לי להידהם כמה שזה יכול להיות טוב. היא מזדהה לחלוטין עם תדהמתי.
מצד שני:
במלחמה הקרה הזאת אני לא מנצחת
מאי לוין
עוד לא למדתי להתמודד עם העובדה שאי אפשר להאמין לאף מילה שגבר אומר בתחילת מערכת יחסים, ולכן אני מתנהגת לפי העיקרון המשפטי לפיו כל אדם חף מפשע עד שלא הוכח אחרת. מה שאומר שכשיש שיחה מרתקת, ואנחנו בקושי מצליחים לא להסתער אחד על השני, ואז, בסוף הדייט, הבחור אומר שיתקשר, אני מניחה שהוא מתכוון לזה. וכשזה לא קורה - אני מופתעת כל פעם מחדש
עם הביצ'יות זה תמיד קורה בכיוון ההפוך
המצפון שלי, שהצליח כבר להשתחרר מעט מכבלי התשוקה שרפתה, אומר לי בזעם, כמי שהגיע לזירת הפשע כשכבר מאוחר מדי, "ולהיכנס לה לתוך הגוף זה לא נורא אינטימי בשבילך?", אבל היא לא אומרת כלום. היא הרי כל כך נחמדה ומתוקה. אני חושב: הלוואי שבמקומה היתה שוכבת עכשיו אחת מהביצ'יות שדרכו לי על הלב, אבל בעניין הזה יש חוק טבע: איתן, עם הביצ'יות, זה תמיד קורה בכיוון ההפוך. תמיד הן אלו שיטרפו אותי. ככה זה בשרשרת המזון.
אני יוצא מדירתה. מרגיש כל כך צעיר וחי. אני שוב בעניינים. נועץ מבטים בכל נקבה שזזה ברחוב, ומרגיש שאני יכול להשיג כל אחת. כמו בימים הטובים, קופץ לאיזו מסעדה שפתוחה כל הלילה ומרביץ סטייק פרגית (בכל זאת, צריך לשים לב לכולסטרול), וחוזר למיטה הריקה.
למחרת בבוקר, אני כבר קצת פחות זחוח, ויותר מוטרד. כאבי הבטן של השועל שאכל את הענבים. בשביל מה הייתי צריך את כל זה בעצם? לא יכולתי במקום זה לעשות ביד? אליה לא צריך להתקשר למחרת ולהתחשב ברגשותיה. חוסר החשק, שאתמול עוד היה עטוף במעט ערפילי תשוקה, עתה ברור ומוחשי כמו שמש קייצית מעיקה בצהרי היום. עכשיו כבר ברור לי שלא בא לי עליה. אני באמת לא רוצה לפגוע בה, אבל אני כבר רואה את הסוף. מתקשר אליה, אומר לה כמה שהיה לי נפלא - ובאמת היה לי נפלא - אבל מסתיר את מה שאני כבר יודע. לעומת זאת, בקולה אני שומע שהעניין שלה בי רק גבר, אלא אם היא צבועה כמוני. אבל אני יודע שהיא לא. אנחנו נפגשים עוד כמה פעמים. נורא נחמד לי וכיף לי איתה, אבל האמביוולנטיות המוכרת כבר השתלטה על כל חלקה טובה.
שוב שני בערב, שלושה שבועות לאחר פגישתנו הראשונה. אני מתקשר אליה, היא נורא שמחה לשמוע את קולי. אחרי סמול טוק קצרצר אני מודיע לה שזה לא יילך בינינו. קראתי איפשהו במסגרת טיפים למניאק המתלמד, שפרידה היא נורא קלה לביצוע, וזה באמת כך. שתי דקות, ואני כבר אחרי.
יומן קריאה:
למה כדאי לנו להיות ביצ'יות
שרית פרקול
בנות, אל תתבלבלו, ביצ'ית זה לא קלפטע. היא לא מנדנדת, אבל היא כן עומדת על שלה. מבחוץ היא רכה כמו פרח, אך מבפנים היא חזקה כמו פלדה. והיא יודעת לנצל את נשיותה ולשווק את עצמה כמתנה הנחשקת ביותר שהוא יכול לרצות
היא נורא עצובה. אבל היא מבינה שבעצם אין מה לעשות. אני שומע את זה בקולה, אבל אוטם את עצמי בכוח. שתי דקות והכל נגמר. באמת פרידה היא נורא קלה לביצוע.
החגיגה נמשכת שבועות מספר. פתאום נשים נענות לחיזוריי. כאילו שבאותה רשת תקשורת נעלמת עבר המסר הבא: "זה בסדר, הצו המגביל הוסר. הבחור מותר לאכילה". למעשה, באותם שבועות אני מתקשה לארגן את לוחות הזמנים שלי כך שאוכל למצות את כל האפשרויות שנפתחות בפניי. פתאום איזה חבר מציע לי להכיר מישהי מדהימה, פתאום אני מקבל מספר פניות באינטרנט, פתאום אני מקבל ממישהי טלפון בפאב. פתאום זה נראה כמו עוד קונספירציה נשית אבל הפוכה, ושוב לא מבין: איך הן עושות את זה? איך הן יודעות לתזמן את זמינותן עבורי, כך שאני מוצא את עצמי תמיד באחד משני מצבי קצה: בצורת או שיטפון?
אבל כמו שיודע כל חרגול, בסופו של כל קיץ מגיע סתיו. ואיכשהו, בתום אותם שבועות של שכרון חושים, אני מוצא את עצמי שוב מיובש כמו עגבניה בכריך של לחם ארז. השפע מידלדל, קשרים קיימים ניתקים בזה אחר זה כעלים בשלכת, וכל נסיונותיי למצוא מקורות מזון חדשים עולים בתוהו. איך הן עושות את זה? איך הן קולטות שאני - שוב - לא בתקופה טובה? "יותר, אני כבר בחיים לא אזיין", אני חושב לעצמי, למרות שאני לא שמנמן, לא נמוך ולא מקריח.
חודש וחצי חולף עובר לו.
רביעי בערב (תמיד זה קורה משום מה בימים זוגיים!): אני יושב מולה בפאב, בינינו שולחן עגול קטן. העיניים שלה מאירות, הידיים שלה נענות לשלי, ומגע מקרי של הברכיים מתחת לשולחן מקבל חיזוק לא מקרי מצידה.
האימייל של אורו
לפנייה לכתב/ת 
מתעופף מפרח לפרח
צילום: איי פי
מומלצים
