הוויכוח נמשך: האם משחקי מחשב הם אמנות?

כשחוקר הספרות דרידה נתבקש לענות על השאלה "מהי הספרות", הוא הסביר, פחות או יותר, שאי אפשר לענות על זה. הבעיה היא ששאלה כזו מניחה מראש שניתן להגדיר את הספרות כדבר כזה או אחר, שיש לו זהות ברורה וגבולות מסומנים.

כולנו נסכים למשל שביאליק זה ספרות, אבל מה עם יצירה אלמונית ב"במה חדשה"? דרידה יאמר שאי אפשר להכריע בעניין. ההחלטה שטקסט מסוים הוא "ספרותי" וטקסט אחר הוא רשימת מכולת תלויה באופן שבו אנו מגדירים את המציאות, החלטה שלנו בלבד. הרעיון הזה תקף, כמובן, לגבי כל סוג של יצירה אמנותית.

אז מי מגדיר את המציאות?

חוקרי הספרות, מטבעם, מוצאים שהשפה מגדירה בעבורנו את המציאות. למשל, אם אספר לכם שבן הדוד שלי הוא "לוחם חופש", בוודאי תחשבו משהו אחד, ואם אספר שהוא "טרוריסט", תבינו את הסיפור שלי אחרת. קראו לזה איך שתרצו, סמנטיקה, "החיים והמוות ביד הלשון" – בכל משפט שאנחנו מוציאים מהפה המילים נבדקות ומחושבות כדי ליצור אפקט מסוים.

מדובר כאן לא רק על שפת דיבור ממשית, אלא על כל דרך של תקשורת בין אנשים. בהיאבקות לדוגמה, קל לזהות מי "הטוב" ומי "הרע", גם אם אף מילה לא נשמעת. הבגדים שהם לובשים, התנועות שלהם, סוגי המכות בהם הם משתמשים – כל אלו מתפקדים בדיוק כמו שפה מדוברת, ומגדירים בעבורנו את המציאות שבה אנו צופים. הפיסקה שאתם קוראים, אגב, הייתה מוגדרת על ידי פיקאסו כ"קוביזם", ומוערכת כיצירת מופת.

זו ציפור? זה מטוס? זו אמנות?

זה עשוי להישמע כרעיון אוטופי – כל אחד יכול לקבוע באיזו מציאות הוא חי. אני אומרת שמשחקים הם אמנות ובזה נגמר העניין. אבל כולנו יודעים שלא משנה כמה אגיד את זה לעצמי, מישהו אחר, שיש לו יותר כוח ממני - הוא שצריך להגיד את זה.

מכאן אפשר להבין למה חוקרי תרבות טוענים ש"הכל פוליטי" – מאז סוף שנות ה 60 לא משנה אם אנחנו משתתפים בהפגנה זועמת מול משכן הכנסת, צופים בציור טבע דומם, קוראים חמשיר גס ומצחקקים או יורים בחפים מפשע שמרצדים על המסך – אנחנו משתתפים בהגדרה מחודשת של המציאות. מישהו אחר שמחזיק בכוח מכניס למשחק הפעולה שלנו מסרים שאותם אנו צורכים "על הדרך", תוך כדי המשחק. כך המישהו הזה מחליט בעבורנו מהי המציאות.

מכאן מתפצלים שני זרמים, כשכל אחד מהם מנסה להסביר מי שולט בכוח, ואיך הוא דוחף לנו אותו לכל מקום. כאן נתמקד בזרם המרקסיסטי (או ניאו מרקסיסטי), שטוען שהכוח הפוליטי מרוכז בידיים של המעמד השליט. מכיוון שכולם רוצים כוח, למעמד השליט יש דרכים לשמור עליו אצלו.

דרך אחת היא

 לארוב לאנשים עם לום, וברגע שיגידו משהו חתרני לפצח להם את הגולגולת. העניין הוא שעד כמה שזה כיף, זה לא פרקטי. יש יותר מדי גולגולות בעולם. האפשרות החכמה יותר, היא להעביר מסרים שמראים כי הכוח של המעמד השליט הוא טבעי לחלוטין, נורמלי, היה כך מאז ומתמיד. אני למשל, מאז ומתמיד כתבתי פאנצ`ים מעולים לפיסקאות מעולות.

כך אנחנו מגיעים לאמנות – לפי התפישה הזו, היצירות שייחשבו כבעלות ערך אמנותי יהיו רק אלו המשרתות את המעמד השליט, שיציגו את כוחו כטבעי. באותו אופן, יצירות שעלולות לגרום לנו לחשוב שחלוקת הכוח בחברה אינה הוגנת לא ייחשבו כאמנות ויימחקו מהתודעה שלנו עם השנים.

אפשר להסתכל לדוגמה על נשים וגברים. חוקרים מרקסיסטיים-פמיניסטיים, מגלים מחדש ספרות נשית מהמאות הקודמות שהייתה מאד פופולרית אבל נעלמה לחלוטין. הם מראים איך למרות החידושים האמנותיים שהיו ביצירות, הן זכו ליחס נחות מבני התקופה. בשורה הזו, למשל, יתעמקו חוקרי ספרות במאות הבאות, בעיקר משום שהעורך הוא בא כוחו של אלוהים.

ואיפה בדיוק הקשר למשחקים?

אם ניקח את הרעיון הזה ונסתכל על עולם המשחקים דרכו, נוכל מיד להגיד שמשחקים נחשבים בזבוז זמן ולא אמנות בגלל התפיסה החברתית לפיה "הצלחה בחיים" היא הדבר החשוב היחידי, ואילו משחקים הם דברים

 ילדותיים שמתאימים למי שאינו בוגר עדיין ו-"התפכח לעולם האמיתי". בעקבות כך, גיימרים נתפסים כחסרי חיים או מנותקים מהמציאות. אבל נוכל גם לומר דברים מעניינים עוד יותר על חלוקת הכוח בתוך עולם המשחקים עצמו.

למשל, היות ושוק המשחקים נשלט באופן טוטאלי על ידי גברים, נראה פחות דמויות נשים כגיבורות, ואם כבר גיבורה אז בלבוש מינימלי. באותו אופן אפשר להבין את ההמצאה האיומה הזו, אשר משנה את קולן של גיימריות לקול גברי. הרי ברור לכולנו ששימוש בתוכנה רק יחזק את האמונה שנשים לא משחקות, וישאיר את הכוח בשרתי המשחק בידי הגברים.

כך גם אפשר להבין את האופן המכוער בו Blizzard אסרה על שחקנית WOW להגדיר את הגילדה שהקימה "ידידותית להומואים, לסביות, ביסקסואלים וטרנסקסואלים", שכן משום שהכוח נמצא בידי השחקנים ההטרוסקסואלים, קל יותר להמשיך את דיכוי חסרי הכוח מאשר לעמוד מול הומופובים זועמים. רק לאחר שהשחקנית קיבלה גיבוי מעורכי דין שנופפו בתביעה, Blizzard מצאו לנכון להתנצל ולבחון מחדש את התקנון שלהם, מה שיכול ‏ללמד אותנו דבר או שניים על כוח.

אז משחקים הם אמנות או לא?

ניסיתי להראות דרך אחרת להתייחס למושג אמנות, ולטעון שההגדרה "אמנות" או "לא אמנות" לא נובעת ממהות פנימית, מיוחסת, של היצירה, אלא מהדרך בה מופעלים כוחות שונים ונצבר ידע חדש בתרבות. העובדה שאגיד לכם כי משחק הוא אמנות עדין לא הופכת אותו לאמנות - רק אם נגיד את זה מספיק, בצורה הנכונה ובמקומות הנכונים, משחקים יהיו אמנות. הנה תראו, זה כבר מתחיל להתרחש לנו מתחת לאף.

אז כפי שסיכמנו, כתבה זו הינה 100 אחוז אמנות טהורה ובלתי מתיימרת. לא משוכנעים? וואלה. ואני לא חושבת ש"כוכב נולד" זה שירה. בקרוב על קירות המוזיאון הקרוב לביתכם.

ידיעות וכתבות משחקים נוספות מתפרסמות ב-vgames.co.il