and they will be herroes all the time. Start from this point of view and work towards a country unity

מספר 17 הזכיר את אושרי סיבוני, ובתור מי שהיה באותו קרב מדובר, אני מסכים איתו במאה אחוז ויודע שרוב, אם לא כל לוחמי הפלוגה מאמינים שמגיע לו צל"ש על תפקודו המדהים תחת אש, ועל כך שבזכותו ניצלו חיים של לוחמים בפלוגה, כלים פגועים הוחזרו לארץ וחללי הפלוגה הובאו לקבר ישראל, וגופותיהם לא נחטפו על ידי מחבלי החיזבאללה.

שצהל יפסיק לקשקש שאין כסף. שיעיף את כל אוכלי החינם של חיל החינוך הבייתה ונחסוך מיליוני שקלים של משכורות ופנסיות.

על אומץ, מנהיגות, סיכון עצמי, חרוף הגוף והנפש, הצניעות והחברות, בקרב במרכבה בו ניפצע תומר בוהדנה מהמ'פ.

כל מי שמכיר ניסים שקרו לתושבים שניצלו מהקטיושות, בבקשה לשלוח אליי בדחיפות, רצוי בליווי תמונות. כותבת ספר חדש על הניסים בצל הקטיושות, ספר עב כרס כולל תמונות. כתובת למשלוח: cohenkas@zahav.net.il בתודה מראש, קרן

מטרת צה"ל היא להגן על מדינת ישראל ולא רק בטווח המיידי, לפי החשיבה המעוותת של השמאל. סכנה צריך להקדים, ולא לחכות שהיא תכה, במיוחד אם היא זהה לסכנה קודמת שכבר הכתה ולכן יש לך היסטוריה ללמוד ממנה (ומי שחוזר על אותה טעות פעמיים, מגיע לו שכך יקרה לו - הבעיה היא, שבמצב של מדינה, כולנו סובלים, לא רק השמאל שאיפשר את התממשות הסכנה). בכל מקרה, הרבה פעמים יש מצב ממש גרוע ופחדנים מרימים ידיים ומתחננים לחברים שלהם שיכנעו כדי להינצל, והגיבורים נלחמים עד המוות, גם כי הערבים הם חבורת ברברים חסרי כבוד לשבויים, אפילו בסיסי ביותר (והסורים הדגימו זאת עלינו טוב מאוד), וגם כי אין לנו הרבה לאן לסגת וכל נסיגה "זמנית" יכולה, במקום לתרום להתארגנות מחדש, להביא למפלה. עוד דבר, שנמצא ב"רוח צה"ל", כשהייתי בבקו"ם, זה שלא בורחים מקרב (כמו ב"התנתקות" ומלבנון וב"התכנסות"), לא נוטשים חברים מאחור ושעליך להיות מוכן, כשצריך להציל את חברייך, להקריב עצמך למען חברייך, כמו שהם יעשו ללא היסוס למענך, ועל בסיס האמון והאחווה הזו יחידה צבאית יכולה לתפקד כאגרוף אחד.

צריך לזכור, כי כניסת אנשי החינוך לזירה מאפיינת את צה"ל הכושל. במלחמות קודמות זויפו סיפורי גבורה על מנת להעניק ליחידות ולמפקדים הילה של גיבורים. כך הפכו סיפורי כישלון חמורים לעלילות גבורה. זה היה תמיד כוחו של קצין חינוך ראשי ומקור חולשתו של צה"ל, שלימד את חייליו לדווח אמת אך לא דבק בערך הזה.

יישמע בארצנו קול הפטריותיות והגאווה הלאומית, אכן כן, כל הכבוד לחיילים שלנו...

עם גרוש משפחתו מביתה ?

אין ספק שיש להעריך עושי מעשי גבורה חריגים בשעת קרב. יש להיזהר מאינפלציה בנושא. לא כל מעשה של החשפות לאש אויב הוא מיוחד ל"תואר". בדרך כלל חיילים מבצעים מעשים קיצוניים בתעוזתם, כשנכלאים למצוקת חיים בלתי צפויה. ריבוי צל"שים מוכיח על כשלים בתיכנון ו/או ניהול הלחימה. חיילים קרביים מחונכים למעשים לא נורמלים של החשפות לאש אויב. חייל טוב יעשה זאת במינימום הזמן ונפח היחשפותו. ככל שתהתיכנון והניהול טובים יותר, סיכויו להיפגע קטנים, ומכאן קטן גם הצורך לבצע מעשי גבורה מיוזמתו על מנת להצליח במשימה ולישרוד. אם יהיה ריבוי צל"שים יחסית למלחמות קודמות, זה יצביע על הצורך של חיילים בודדים לבצע פעולות מיוזמתם, ועל כישלון תיכנוני וניהולי של מפקדים/ מנהיגים. צל"ש אמור לקבל בודד על גבורתו האישית. פעולה של מסגרת צבאית כל שהיא, יכולה לקבל רק אות הערכה. אני לא מכיר ולא מבין מה זה צל"ש לקבוצה. מקווה שבכך לא יהיו בצה"ל וויכוחים. הברירה בין צל"ש לטר"ש היא פריבלגיה למפקדים בלבד, והמבין יבין!

אפשר לתת לשלושת המוסקוטרים, שלא נכנעים לאמת שהם צריכים להיתפטר. האם יש הקרבה גדולה מזו?

בשנת 1987, בהפגזה על מוצב שומריה בלבנון, נכרתה האגודל של תא"ל הררי. על אף זאת המשיך בלחימה ולא נטש את הפיקוד. היה אז מג"ד 51. בחור כארז, וגם בלונדיני.... רמטכ"לים כאלה צריך בצה"ל - כאלה שלחמו בשטח, על הברכיים ותוך כדי זחילה באדמה, ולא כאלה שטסו עלינו מלמעלה עם משקפי רייבנד.

כל מיני מגיבים מקצועים כאן אותם שמות אותם ניבולי פה אותם חכמים לאחר סיום המשחק דיי תתבגרו קצת רוקדים כאן יום יום על גבי השורות האומללות בתגובות המטופשות

סיפור קטן ואנושי על מספר חיילים באחד מגדודי חטיבת "אלכסנדרוני" וביניהם בני, שנותרו אי שם בלבנון ללא מזון ומים לשתיה , פרצו למכולת כפרית על מנת להצטייד בבקבוקי מים שנמצאו שם, המשיכו לטהר את המבנים שהיה עליהם לטהר וכשמצאו באחד הבתים "קופת צדקה" עם סמלי החיזבללה ותמונתו של נסראללה עליה ( הקק"ל הלבנוני המצוי - קרן קיימת לחיזבללה)- רוקנו את הכסף , חזרו למכולת שנפרצה והניחו את הכסף בקופה, על מנת שלא תהיה זו גניבה. נראה לי שלפעול במציאות ההזוייה שנכפתה עליהם מבחינת חוסר בהירות המטרות והיעדר תנאים , מה שאילץ אותם להתמקד בהישרדות גרידא ובכל זאת לשמור על ערכים בסיסיים של הגינות, להסתכן ולחזור לשטח שבהחלט לא היה בטוח "רק" כדי לשלם עבור בקבוקי המים- זוהי גבורה אמיתית, גם אם לא ההירואיות והמור"קים ( מורשת קרב בראשי התיבות הצה"ליות) שצה"ל מחפש...

לא כולם יודעים להעריך אותו כאדם מפקד וחבר.

 

קודם כל תחזיר אותם ואחרי זה תתקשקש עם הסמלים.

למפל"ג ולמפקד הספינה. תאמינו לי האם ראויים לזה.

1. כרגיל וכצפוי ככל שהביזיון והכישלון גדולים יותר, כך יימצאו יותר סיפורי גבורה הבאים לכסות על מערומי הפיקוד. 2. האם כניסת הטנק שעלה על המטען הוא סיפור גבורה ? הרי החיילים ביצעו פקודה פשוטה ללא יכולת שיפוט של תוצאותיה, רק משום שמטומטם פקד עליהם להיכנס. אם אלו סיפורי הגבורה, הרי שיהיו לנו אלפי גיבורים. ואולי כולם גיבורים שנתנו את עצמם כצאן לטבח ? חשובה מורשת הקרב וחשוב יותר להעביר אותה הלאה לדורות הבאים ולחנך לפיה. אך יש לבחור אותם סיפורים ייחודיים בלבד ולא להציף את הרחוב.

מי שנתן את הפקודה ביום הראשון לטנק להיכנס ובכך גרם למותם של חמישה חילי צהל צריך לעוף מהצבא.

הייתי בבינת גיבל במיקרה שהסמג"ד קפץ על הרימון אין ספק שמגיע לו צלש ההוכחה היא יוחאי רעני ששוכב היום בבית חולים 10 והוא היההקשר שלו והוא חי כמו כן שירן אמסילי ממחלקת החוד מאגיסט מטורף למרות שניפצע נילחם בחרוף נפש למנוע את חטיפת הגופות ואחרון חביב חייל שמרוב שהוא עניו לא יזכיר את שמו שלחץ 6 שעות בנקודת לחיצה בגוף של חבר שלו שלא יאבד דם כן 6 שעות בלי להפסיק אלה הגיבורים שלי אוהב אותכם אחים תישארו בליבי לנצח ה"יד

תגיד לי אתה חי בסרט??? אני גם הייתי שם ולא ירו שום כדור לא פיצמרו ולא היו מחבלים...הפינוי נעשה בשקט...אומנם המלאכה היא מלכת קודש אבל בין זה לבין צל"ש המרחק הוא גדול.... ולגבי זה שהוא קצין "אגדי" אני בספק גדול...