בוא נעשה הפסקה קצרה מספר מלכים (מה עם שופטים המצוין למה דילגת???) ונדבר קצת על ירמיהו/סוף מלכים ב/זכריה ז-ח לרגל החורבן.

אפשר גם לדבר על חורבן בית שני ולקחיו אבל זה פחות מהתנך ויותר היסטוריה, למרות שדברי הספר הקדוש מהדהדים גם בימים ההם (כמו תמיד).

תבחר, אני זורם.

אינו רוצה להציץ ולפגוע בתשעת הימים?

 

אגע בקצרה בנקודות אלה:

 

א. הכתוב אינו אומר מראש הכל על שליחות איש האלהים מיהודה. רק אחרי שנבא על יאשיהו ועל המזבח וכהניו, ולאחר יבושת יד המלך וריפויו, נודע לנו מתשובתו לירבעם כי אינו רשאי לאכול לחם ולשתות מים ולשוב בדרך בה בא. למה? זה עניין בינו לבין אלהיו. רק כשיש הצעת שוחד - הוא חייב לומר את זה.

 

ב. ירבעם אינו מתרשם מהמופת של קריעת המזבח ושפיכת הדשן. מה שהרשים אותו - רק יבושת ידו וריפויו. מנין? שני אלה: ראשית, מבקש ממנו להתפלל רק על ידו שיבשה, ולא על נבואתו הקשה. שנית, לאחר ריפויו הוא אומר: ואתן לך מתת. תקבל שכר, מתנה (ברור כי זה בעד שריפא אותו). מה עם הנבואה הקשה? מה עם קריעת המזבח? כלום.

 

ג. איש האלהים משנה בדבריו לירבעם ממה שנצטוה. ה' ציוהו: לא תאכל לחם ולא תשתה מים ולא תשוב בדרך אשר הלכת (פס' ט) אך הוא מוסיף "במקום הזה" (פס' ח). כאן הכשיל עצמו. התוספת פתחה את הפתח להפרת הציווי ע"י 'התרגיל' שעשה לו הנביא הזקן. אם הבעיה היא במקום, יכול הנביא הזקן לכחש ולומר כי מלאך ה' התיר לו לאכול במקום אחר שאינו פסול (בית הנביא הזקן), וכך נפתח לו פתח להאמין לנבואת השקר.

 

ד. למה באים בניו של הנביא הזקן לספר לו? מאיפה הם יודעים אי זה דרך הלך איש האלהים (פס' יב)? הם קינאו לתפקידו של אביהם וחששו מתחרות. לפיכך הלך אחד מהם הביתה, והיתר עקבו אחרי איש האלהים עד שראו את דרכו. ולכן כתוב בתחילה כי בנו בא וסיפר לו (פס' יא "ויבא בנו ויספר לו"), ואח"כ הצטרפו ובאו יתר הבנים וגם הם סיפרו (סוף פס' יא: ויספרום לאביהם). ולכן הם יודעים לומר לאביהם מאיפה הוא הלך, כי הרי נצטוה ללכת בדרך אחרת.

 

ה. איש האלהים אומר לנביא הזקן: לא אוכל לשוב אתך ולבוא אתך... אלו שתי הפרות: לשוב על דרכו, ולבוא עמו לאכול ולשתות. ואומר לו: ולא ... במקום הזה. מיד אמר לו הנביא הזקן: מלאך ה' דבר אלי: א. השיבהו (ולא תשוב). ב. אתך אל ביתך (כנגד המקום הזה). את שני האיסורים התיר לך אתי ואצלי.

 

ו. העונש - לא תבוא נבלתך אל קבר אבותיך. לא נגזרה עליו מיתה עדיין. אלא מאי, הוסיף לאחר נבואת העונש לאכול ולשתות (פס' כג) ולאחר מכן חבשו את החמור לנביא הזקן (פס' כד), וקיבל ממנו איש האלהים את החמור לרכב עליו, על אף שנצטוה ללכת ברגליו. אחר שהוסיף והפר עוד פעמיים את מצות ה', נגזרה עליו מיתה.

 

ההמשך בנפרד.

נשיא ארגון "צהר", שהתנגד בעבר לחקיקה דתית, הגיע למסקנה שזו השיטה "לעצור את המגיפה". הוא תקף את הציבור הדתי על שאינו מבכר עסקים שומרי שבת, וכינה אותו "שפל רוח". הח"כים בכינוס תמכו בחקיקה דתית, אך במסורה.....

נו גם זו התחלה טובה.

הצענו דרך לבחון ואולי לפתור את הבעייתיות שמצאנו בספר דברים וקיבלנו תגובות שחלקן לפחות היו תגובות כעוסות על "איך העזנו" וחלקן היו תגובות מפרגנות יותר.

 

אבל, לא קראתי עד כה שום תגובה ממשית, מהטוראים הנכבדים, העונה לאתגר של הסבר הגיוני לתופעת ספר דברים שאינו דומה לשאר החומש.

יכול להיות שאין לכם כח לזה ושכבר טחנתם את זה כל חייכם....אבל בכל זאת, יש כאן עניין לא פשוט, אני חושב, הדורש התייחסות.

 

למשל אף אחד לא התייחס לדברי הרמב"ן בהקדמתו לספר דברים.

 

 

בקשר לשמואל:

וַיֹּאמֶר לוֹ, הִנֵּה-נָא אִישׁ-אֱלֹהִים בָּעִיר הַזֹּאת, וְהָאִישׁ נִכְבָּד, כֹּל אֲשֶׁר-יְדַבֵּר בּוֹא יָבוֹא; עַתָּה, נֵלְכָה שָּׁם--אוּלַי יַגִּיד לָנוּ, אֶת-דַּרְכֵּנוּ אֲשֶׁר-הָלַכְנוּ עָלֶיהָ.  ז וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לְנַעֲרוֹ, וְהִנֵּה נֵלֵךְ וּמַה-נָּבִיא לָאִישׁ--כִּי הַלֶּחֶם אָזַל מִכֵּלֵינוּ, וּתְשׁוּרָה אֵין-לְהָבִיא לְאִישׁ הָאֱלֹהִים:  מָה, אִתָּנוּ.  ח וַיֹּסֶף הַנַּעַר, לַעֲנוֹת אֶת-שָׁאוּל, וַיֹּאמֶר, הִנֵּה נִמְצָא בְיָדִי רֶבַע שֶׁקֶל כָּסֶף; וְנָתַתִּי לְאִישׁ הָאֱלֹהִים, וְהִגִּיד לָנוּ אֶת-דַּרְכֵּנוּ. 

בקשר לאחיה:

יָרָבְעָם לְאִשְׁתּוֹ, קוּמִי נָא וְהִשְׁתַּנִּית, וְלֹא יֵדְעוּ, כִּי-אתי (אַתְּ) אֵשֶׁת יָרָבְעָם; וְהָלַכְתְּ שִׁלֹה, הִנֵּה-שָׁם אֲחִיָּה הַנָּבִיא--הוּא-דִבֶּר עָלַי לְמֶלֶךְ, עַל-הָעָם הַזֶּה.  ג וְלָקַחַתְּ בְּיָדֵךְ עֲשָׂרָה לֶחֶם וְנִקֻּדִים, וּבַקְבֻּק דְּבַשׁ--וּבָאת אֵלָיו; הוּא יַגִּיד לָךְ, מַה-יִּהְיֶה לַנָּעַר.

בכלל, לדעתי אחיה פשוט גיבור, איך הוא שומר על הגחלת בימי שלמה הקשים, אנשים כמוהו הם אנישם מיוחדים (כמו ירמיהו ואחרים אחריו).

אין כאן כל כך ניגוד אינטרסים, תלוי בתקופה אולי. שים לב איך נתן שירת אצל דוד והוכיח אותו.

ישעיהו - לא במפורש אבל משתמע שהוא הרבה להסתובב בחוגי המלוכה והאצולה. בכלל, אתם עם המדרשים שלכם מספרים שהוא היה מחותן למלך.

אין מה לעשות, הכותב הוא לא אורים ותומים, הוא מחבר שחי מאות שנים אחרי הארועים ותיאר אותם בעיניו בעזרת מקורות שהיו לו. אין לו שום מקור שיאמר לו מה ירבעם חשב בליבו.

בנוסף, אין שום אבל שום הוכחה שבני ישראל נמשכו למקדש המתועב שהיה על הר הבית, לא היתה להם שום סיבה. תשמע, אם זה היה כל כך חשוב הם בוודאי היו מתמרדים או מפרים את הוראת המלך אבל דבר כזה בכלל לא עלה על דעתם. גם אף אחד מהנביאים לא התלונן שהם נטשו את המקדש, להיפך, הם התלוננו בפני בני יהודה שכן הולכים למקדש.

הרב אריאל בכנס "צהר": לקדם חקיקה דתית

נשיא ארגון "צהר", שהתנגד בעבר לחקיקה דתית, הגיע למסקנה שזו השיטה "לעצור את המגיפה". הוא תקף את הציבור הדתי על שאינו מבכר עסקים שומרי שבת, וכינה אותו "שפל רוח". הח"כים בכינוס תמכו בחקיקה דתית, אך במשורה

קובי נחשוני

ממש ככל דבר אחר תלוי בתוכן ובקונטקסט שלהן. תלוי למה הם משמשים מסגרת או כלי למשהו המקדש אותן. מה עושה ספר תורה, מזוזה, בית כנסת, ירושלים, ארץ ישראל, לקדושים? מה שבתוכם. גל אבנים הוא גל אבנים, הוא גל אבנים... אלא אם משתמשים בו לבניית כותל מקדש או מערת מכפילה וקבר רחל.
ובהשאלה, למה יש גביע לקידוש? מדוע מברכים ברכת נטילת ידים בכלי המיועד לזה? ומדוע מיטהרים במקווה? בימינו יש לכל אחד מים זורמים וסבון ריחני,,,
עצם האקט הסימבולי בכלי המיועד לכך הופכים את פעולה שיגרתית לאקט מצוותי קדוש.
* אותו הכלל חל גם לגבי בני אדם. וד``ל.

.

 

תנו רבנן: כל מצות הנוהגות באבל נוהגות בתשעה באב: אסור באכילה ובשתיה, ובסיכה ובנעילת הסנדל, ובתשמיש המטה, ואסור לקרות בתורה בנביאים ובכתובים, ולשנות במשנה בתלמוד ובמדרש ובהלכות ובאגדות. אבל קורא הוא במקום שאינו רגיל לקרות ושונה במקום שאינו רגיל לשנות, וקורא בקינות, באיוב ובדברים הרעים שבירמיה. ותינוקות של בית רבן בטלין, משום שנאמר פקודי ה' ישרים משמחי לב. רבי יהודה אומר: אף אינו קורא במקום שאינו רגיל לקרות, ואינו שונה במקום שאינו רגיל לשנות, אבל קורא הוא באיוב ובקינות ובדברים הרעים שבירמיהו, ותינוקות של בית רבן בטלים בו, משום שנאמר פקודי ה' ישרים משמחי לב.

(תענית ל' ע"א)

 

 

כדאי הוא בית אלוקינו שנאבד עליו יום אחד של לימוד תורה.

 

 

 "אני לבד..."

.

OF THE OLD TESTAMENT MERIDIAN BOOKS1960

 

במלכים א' י"ג ישנם שני שמות אנכרוניסטיים, אחד הוא יאשיהו.

מהו השני?

כתוב בקונקרודנציה של מנדלקרן

באשורית עשתן הוראתו אחד (ופתרוני המדקדקים רבו מספור)

 

ויש אומרים לא באשורית אלא באכדית.

 

 

ואכן בתנ"ך העשתן הזה מופיע רק בצירוף של עשתי עשרה או עשתי עשר.

 

פעמים מעטות נאמר אחד עשר.

 

בתורה כתוב פעמיים אחד עשר.

 

פעם אחת כאן בפרשת דברים.

 

 

ופעם שניה מי יודע?

 

אגב, גם במילה שתים ישנה איזו אנומליה. מהי?

 

גם וולהאוזן וכת דיליה אהבו ללמוד תנ"ך.

 

 

אני אוהב לעיין בחקרי מקרא של חוקרים חילונים, כולל נוצרים. 

אולי זה יגרום לנו להעריך יותר את התנ"ך אם נדע שהוא תורגם לאלפי שפות ופקולטות מיוחדות הוקמו לחקר המקרא.

 

 

פעם אחת קראתי בכתב עת "בית מקרא" כתבה של חוקר ישראלי על עמוס.

אני אוהב לקרוא את הרשימה הביבליוגראפית כדי להתרשם מהעניין שהתנ"ך

מעורר בעולם האקדמי.

 

והנה אני רואה שם מאמר שנכתב על ידי חוקר גרמני מאוניברסיטת גטינגן

על עמוס הנביא. השנה - 1943

 

 

לא קשה לדמיין אילו מחשבות עברו אז במוחי. ידוע לי על מתימטיקאים

שגויסו ישר מהקתדראות שלהם ויצאו למלחמה הפטריוטית של הפולק למען

הפיהרר. בודאי שגם מהאוניברסיטה ההיא יצאו. החוקר ההוא לא יצא, היה עליו להשלים מחקר...

 

 

ואז אמרתי לעצמי בסרקאזם שלא מן הנמנע שאותו מחקר הוא מעניין ואולי

אפשר לומר אותו כדברי תורה... 

 

 

בכל חדר בבית מלון בארה"ב מונחת במגרה ביבליה שהונחה שם על ידי

ארגון מיסיונרי בשם "הגדעונים".

 

 

כאשר הייתי מגיע לבית מלון הייתי לוקח את הספר ועובר עליו על קריאת

פרשת השבוע - קורא באנגלית, מתרגם on the fly לעברית.

 

תיקון סופרים, הרי אין שם טעמים...

 

 

 

אפרופו טעמים...

פעם אחת לפני שנים רבות כשעוד הייתי תיכוניסט, ראיתי את ספר הברית

החדשה עם טעמים.

כן, טעמים רגילים, לא טעמי אמ"ת...  

ירושלים נפלה לפני זה חמש פעמים בידי אויביה, ועתה חרבה בפעם השניה. קורות העיר בקצרה.

"ככה נפלה ירושלים בשנה השנית למלכות אספסינוס בשמיני לחדש גורפיאיוס (אלול) וכבר לפני זה נכבשה חמש פעמים בידי אויביה ועתה חרבה בפעם השנית...והראשון אשר בנה את העיר היה מושל הכנענים אשר נקרא בלשון אבותינו 'מלך צדיק' (מלכי-צדק) וכשמו כן היה, כי הוא הראשון אשר כהן לאלהים והוא אשר בנה את המקדש לראשונה וקרא שם ירושלים לעיר אשר היה שמה שלם בתחילה. דוד מלך היהודים גרש את העם הכנעני מירושלים והושיב בקרבה את אחיו....ומימי דוד...עד חרבן העיר בידי טיטוס עברו אלף ומאה ושבעים ושבע שנה, אולם כל קדמות העיר וכל עשרה הגדול והמון בניה הרבים בכל אפסי תבל וכל גדל תהלת עבודת האלהים בקרבה - כל אלה לא עמדו לירושלים בהגיע קצה. אלה דברי אחרית מצור ירושלים."

על פי תרגום של י.נ. שמחוני.

 

מתברר כי ניחושיו המוצלחים של פול התמנון הגרמני לא מרשימים את הרב

דויד סתיו. בראיון שהעניק אתמול אמר הרב כי השימוש שנעשה בתמנון הוא

ביטוי "לפשיטת הרגל של העולם המערבי". בנוסף הדגיש כי "הניחושים

האלו אסורים על פי ההלכה היהודית" 

 

 פול התמנון שהפך לכוכב עולמי בזכות ניחושיו המדויקים של תוצאות משחקי

גביע העולם בכדורגל אינו מצליח להרשים את רבני ישראל. אתמול אמר הרב

דויד סתיו בראיון: "הניחושים האלה אסורים על פי ההלכה היהודית".

 

 

בראיון שהעניק רב העיר שוהם הרב דויד סתיו לערוץ 7, הוא הסביר כי

השימוש שנעשה בפול כנביא הוא ביטוי "לפשיטת הרגל של העולם

המערבי". לדבריו של סתיו "החברה היהודית הצליחה לנצל את השכל במדע

וברפואה והגיעה להישגים רבים", לכן הוא מסביר שאין צורך בשימוש

בתמנון.

 

 

מתברר כי השכל אינו מספיק לתת מענה לצרכיו של אדם, והחיפוש אחר

מענה למה שמעבר לשכל עלול להוביל להליכה אחרי הבלים מהסוג הזה",

אמר סתיו.

 

שמונה פעמים ניחש פול התמנון המוכשר נכונה את תוצאות המשחקים

במונדיאל השנה, הןא היה גם גם זה שהימר על המנצח במשחקי הגביע

העולמי ובגביע רירופה ב-2008.

 

ע"כ

 

פשיטת רגל?

איפה?

 

זה היה פשיטת שמונה רגליים...

 

 

 

התמנון הוא האוקטופוס בלעז נקרא כך על שום שמונה רגליו. לו היו ל

שלושה רגלים היה נקרא דרייפוס.

 

 

פול הנביא הוזמן אחר כבוד לעיירה בספרד שם נערכת הסעודה המסורתית

השנתית של מעדני תמנונים. פול יהיה הפעם רק משקיף מאקווריום הכבוד.  

אך לא לעולם חוסן ומובטחני שבמוקדם הוא ינותח לנתחיו ויעשו מבשרו

מעדנים, ויבושל במרק דגים שיקרא בשם המכובד מרקו פולו...

 

ואוכליו יושפעו שפע רב מרוח נבואתו ויהיו גם הם במתנבאים.

 

 

וחמסי על הרב דוד סתיו שמקלקל לנו מצב רוחנו ומערב עלינו את השמחה. שום פשיטת רגל ושום בטיח. רגילים היו בני אדם לראות בכבד, כפי שאומר יחזקאל על מלך בבל בפסוק כ"א כ"ו. וגם ביוליוס קיסר של שכספיר קראתי על כך.  וגם על בני ישראל זועק הנביא הושע עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו.

 

 

ויש לו לרב סתיו הנכבד לידע שאין כאן כל איסור, שהרי אמרו בגמרא חולין

צ"ה ע"ב כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכיונתן בן שאול אינו נחש. והנחש שלהם היה לידע מה לעשות. ואילו כאן במקרה של פול הנחש הוא

לשעשוע בלבד ואין אחריו כל מעשה. 

צום קל לכולם.

קמצא? האם קמצא נכח בסעודה? האם התואר "רבי" שומש בזמן הבית? מה היתה ההוא אמינא להרוג את בר קמצא (ולמה להרוג,א"א היה להשתיקו בצורה אחרת)?מדוע רבי זכריה בן אבקולס קובע הלכות לכולם,מהו מקור סמכותו?ראה גם בבלי קמג ע"א שם פועל הוא כפשרן. הווטו שהטיל על הקרבת קרבן בעל מום משום שלום מלכות מעיד על קנאות, והווטו שמנע הריגת המלשין מעיד לכאורה על מתינות (אף שההסבר לשניהם הילכתי).
הקורא את האמור בבבלי למד שהכל החל בקומדיה של טעויות (אילו לא טעה השליח לא היתה מתרחשת מלחמה). ואלמלי התעקשות המארח ,גם כל המרד לא היה מתחיל...גם חכמים שניסו לתקן לא עלה בידם בשל התעקשותו של רבי זכריה,שוב סיבה צדדית למדי למלחמה.
המסר הוא ברור: ראוי לא למרוד במלכות והוא מתאים לבבלי שמוצאו לא בא"י ואי אפשר להתקיים בגולה ללא דינא דמלכותא דינא,מונח שאינו מופיע כלל בתלמודה של א"י. עד כאן מעט פן היסטוריוגראפי לסיפור המפורסם

מלחמת היהודים ברומאים היתה למעשה התפרצות שבה ניתן פורקן לסבל ולמרי רב,שהצטברו ביישוב היהודי בא"י במשך כ 130 שנה (63 לפנה"ס- 66 לספירה).הניסיון להטיל את האחריות להתלקחותה על קומץ "ליסטים קיצונים מטורפים וחסרי אחריות" מחד, או על משגיחים מושחתים אחדים מאידך, נועד למעשה לשכתב את ההיסטוריה של יחסי רומא וירושלים וליפותה. זוהי מגמה לבודד את גורמי המרד ולייחדם לקבוצות שוליות מקרב שני הצדדים,ובכך לנקות ככלל הן את העם היהודי והן את הקיסרות הרומית. לבטח ראה בכך יוספוס שליחות היסטורית חשובה ביותר,אך לאמיתו של דבר נועדה היא בראש וראשונה לתרץ וללמד סניגוריה על דעותיו שלו ועל מעשיו בשעת המרד. ברם, חרף נסיונו לשכתב את ההיסטוריה בהתאם להשקפותיו,מבצבצת האמת בין השיטין ובאה לידי ביטוי סמלי דווקא בדברים ששם בפי טיטוס:"מאז ומקדם, מעת שפומפיוס כבש אתכם, לא חדלתם מךהתמרד, ועכשיו הכרזתם מלחמה גלויה נגד הרומאים" (מל"ח 6:329)

במשך מרבית שש מאות שנות תקופת הבית השני גילו היהודים מידה רבה של רצון ויכולת להסתגל לממשל הזר ולהשלים עמו. אף שמרד החשמונאים יצר דפוסי פעולה חדשים במערכת היחסים של היהודים עם העולם הסובב אותם,בייחוד בתחום הצבאי,אין לשכוח שמרד זה פרץ רק בהיות בנסיבות קשות ולוחצות ביותר,וגם אז הלכה תמיכת העם בפעילות הצבאית ודעכה, והפנייה לכוח הנשק מצד המלכים לבית חשמונאי היתה במרוצת השנים למטרד ועוררה התנגדות רבה בקרב העם. להתפרצויות הספוראדיות בשנות החמישים של המאה הראשונה לפני הספירה (בהנהגת אריסטובלוס ובנו אלכסנדר מבית חשמונאי) ,ושוב בשנת 4 לפני הספירהף עם מותו של הורדוס,לא היתה כנראה תמיכה נירחבת בקרב העם. להפך, מאז ימי הורדוס היתה תגובת מרבית בני העם על השלטון הרומי תגובה של פיוס והשלמה. גישה זו נכפתה בכוח הזרוע ע"י הורדוס,אך לקראת המאה הראשונה לספירה היו, כמתואר לעיל, הדיפלומאטיה, המשא ומתן והשתדלנות צורת התגובה האופיינית ליהודים בעתות משבר

בתגובות 82 83. אגב,אחד מהם הינו קונסרבטיבי בהשקפתו.

קודם כל נזכיר שהרמבן/אבן עזרא/אברבנאל (לא זוכר מי בדיוק לצערי) הביא ראיות שהספר לא נכתב בעבר הירדן המזרחי.

עכשיו, אחרי שהכופר המתועב הזה שהרים יד בתורה וכו וכו אמר את דברו הרשה לי להוסיף.

יש בספר שני פרולוגים ושני אפילוגים. אלה המדברים על הגלות ומספרים על ההיסטוריה בצורה קודרת, כמו בפרשתנו, נכתבו בסוף ימי ממלכת יהודה, לפני גליוי הספר ע"י יאשיהו.

עיקר הספר הוא עתיק בהרבה ונכתב ללא ספק בהשראת משה, אך לא בימיו אלא לאחר הפילוג. שים לב שהספר מתקן הרבה חוקים שלא נראו יפה בעיני המחבר או מתקן נוהגים מעוותים, כמו חוק המלך שמתאים באורח פלא לשלמה. הוא גם מביא הרבה דאגה לחלשים שסבלו מאד בימי השיעבוד וקורא לאלה שיש להם לסייע בידם, ויש תימוכין נוספים (לגבי זהות העיר הנידחת אתן לך לנחש לבד).

תשמע, על כל זה ועוד הרבה אני יכול להציע לך לקרוא כאן:

http://vbook.dyndns.info/amy/

 

אני בונה את השקפתי על מקורות רבים נוספים אבל זה בנתיים להתחלה.

 

אני רק מציין שההשערות הנל הן עדיין בגדר השערות והן על דעתי האישית בלבד.

 

ישעיהו אמרתי ששירת בחצר מלכי יהודה. אמרתי שזה משתמע מכך שהוא בקיא במה שהולך בחוגי האצולה (בניגוד למיכה למשל שניכר עליו שהוא מפשוטי העם)

 וכן אמרתי שעפ"י מדרש חזלי הוא היה מחותן למלך.

וואו איזו סנסציה...

שמואל - לא יודע מה קורה להסקת המסקנות שלך. הנער ושאול הלכו לפי הנוהג המקובל בזמנו, כך היה. הנוהג גם לא נעלם עם הזמן כי עובדה שאשת ירבעם עושה אותו דבר. אלישע סירב לקבל מנען וזה היה ממש ראוי לציון.

זה ששמואל אמר שהוא לא לקח כלום לא סותר, הוא השווה את עצמו למלך שמחייב גביית מסים, ומה שהוא קיבל הוא רצוני מהעם, לא חובה (בעיקר תרומה נראה לי).

וגם רבע שקל כסף זה מן הסתם סכום מכובד ולא 25 אגורות...

"אליהו חזק יותר רוחנית - נכון. אבל בסיטואציה פיזית כזאת, הרוחניות לא תציל אותו ממוות... גיב מי א ברייק... (נדבקתי מדודי)."? זה דבר קצת משונה להגיד.. היפלא מה' דבר?

חוצמזה, אם לאליהו יש מסוגלות רוחנית להביס את החיילים, תהיה לו גם מסוגלות להעניש אותם באופן שלא יקפח את חייהם, לא?

לגבי דין רודף, אתה בטוח שחייבים להרוג רודף אם יש אפשרות לעצור אותו באופן אחר? הרי כל המטרה של הריגת הרודף היא לא עצם ההריגה, אלא מניעת ההריגה שתכנן הרודף?

אתה תוקף את הנחת היסוד שטוענת שר"ע אמר את דבריו על החורבן על מנת לנחם את חז"ל, וטוען שתגובת חז"ל לדברי ר"ע הייתה צינית.
הביסוס שלך הוא שלו ג'ורג' בוש היה מופיע בטלויזיה עטור זחיחות וחיוכים מקיר לקיר, היו שונאים אותו בארה"ב עוד יותר מאשר כמה ששנאו אותו גם ככה.

אני, בניגוד אליך- מאמין שר"ע אמר את דברו על מנת לרומם את רוח העם, אני מתכוון להציע 2 סיבות שהראשונה תהיה טכנית, והשניה תהיה סוציולוגית (מה שעלול לעורר אצלך את הסברה שאני בודה איזושהי קונספציה אד-הוק ע"מ לסדר את ההשקפה שלי- כפי שרמזת לי פעם בעדינות, ושלא בצדק לדעתי. אני ממליץ לך לקרוא את הטענה שלי בצורה בלתי תלויה, ואז לשפוט...)

א. הסיבה הטכנית היא שבתלמוד הבבלי ישנה נטייה לסיים מסכתות באופן אופטימי. זה לא קורה בכל המסכתות, כי לא כל המסכתות מסתיימות באופן סיפורי. דוגמה אחת שבסוף מסכת תענית עוסקים בענייני ט"ו באב והמחוללות בכרמים.
הסיפור של רבי עקיבא כתוב בסוף מסכת מכות, מה שמראה שהתכלית של הסיפור הזה היא מסר אופטימי.

ב. הסיבה הסוציולוגית היא שלדעתי, בעבר המנטליות הייתה מאוד מוקצנת, או שאתה זורח מאושר, או שאתה בדיכאון עמוק, האמצע לא היה כל כך קיים.

אביא לטענה זו כמה דוגמאות חוץ מהסיפור הזה:

לבן פוגש את יעקב בכ"ט י"ד, ומה קבלת הפנים? בוסה. "ויחבק לו וינשק לו וכו'". מה קורה אחרי כמה שנים? לבן רוצה לרצוח את יעקב.
אולי תגיד שפער השנים מסביר, אבל מה תאמר על דוד ושאול? הרוח הרעה של שאול לא גרמה לזה שהוא התעלם מדוד או התנכר אליו, אלא הרוח הרעה גרמה לשאול לרצות לרצוח את דוד! הכנר הנחמד ששיפר את מצב רוחו של שאול. מה תאמר על אמנון ותמר? על המהירות שבה התהפכה האהבה לשנאה?
גם בתלמוד, בסיפורי רבן גמליאל ורבי יהושע (משנה ר"ה פרק ב', ברכות כ"ז ע"ב) הפער שבין שנאה לאהבה הוא אפסי והכל מוחצן, אין טאטואים מתחת לשטיח.

למה הרבה אנשים אומרים שהתנ"ך רומנטי? כי הוא כולו מלא משחקי אהבה ושנאה. זה לא 'גאווה ודעה קדומה' של ג'יין אוסטן, שהזוג המאוהב עוקץ אחד את השני כל הזמן ומשחק משחקי כבוד ובסוף מתאהב. בתנ"ך יש הרבה פחות ציניות, כל הרגשות מוחצנים בצורה מאוד בולטת.

נחזור לדיון שלנו. אני טוען שבימינו אף אחד לא מחצין רגשות כפי שהוא באמת היה רוצה, במיוחד לא פוליטיקאים. גם כי זה יפגע בפרנסתם של הכתבים הפרלמנטריים שלומדים תילי תילים מכל הבעת פנים של אנשי ציבור, וגם בגלל שיש יותר מדיי מה להפסיד. כי כשכולם מתוחכמים פסיכולוגית, ורק מחכים למעידה שלך- גם אתה חייב להיות מתוחכם וזהיר.
אם ג'ורג' בוש היה, תיאורטית כמובן, שמח אחרי פיגוע טרור, הוא לא היה מחצין את זה בשל רגשות המשפחות השכולות. אינטרס שהוא בסופו של דבר- אלקטורלי.

רבי עקיבא היה עדיין סממן של התקופה שבה מה שהיית מרגיש, זה מה שהיית מבטא, וככה זה נראה בפועל.

לכאורה, אני סותר את עצמי. אמרתי שסביר להניח שר"ע לא הרגיש שמחה באופן מלא ובחר לצחוק כדי לעודד את המנהיגים, ועכשיו אני אומר שמה שהוא חשב זה מה שהוא הרגיש. התירוץ הוא שאצל כולנו השמחה והעצב מתערבבים, ככה אנחנו, מוזרים. והבחירה אם לבטא את הצד השמח או העצוב, היא רק שלנו. וכפי שהסברתי קודם, אחרי שר"ע בחר אם להיות שמח או עצוב על החורבן, הוא הלך עם זה עד הסוף וצחק צחוק גדול ושמח.

ראשי » חדשות » יהדות
ת"א: דרישה לסגור בתי קפה בט' באב
במכתב ששוגר לראש עיריית ת"א, התבקש רון חולדאי לאכוף את החוק ולמנוע הערב פעילות של בתי קפה, מסעדות וקיוסקים