אני לא מקבל ספקולציות.,לא היה נאמר שבני ישראל נהרו למקדש בהמוניהם וירבעם מנע מהם, הייתי מקבל. אבל ספקולציות כאילו ירבעם חשב ככה וככה והעם היה נוהג ככה וככה, עזוב בחייך.

התכוונתי למשהו  אחר. אולי אני טועה. ואולי...

כתבתי את זה בדיון למטה עם בן יוסף, מודיעין.

 

דב בן מאיר מסביר איך עברה המסורת של הכותל מערבי של בית מקדש לכותל מערבי של הר הבית.  והנה אני מביא את מה שכתב דב בן מאיר על מסורת בת 700 שנה של הכותל הנוכחי (ההדגשות שלי):

 

"מאז החלו הרמב"ן וחבורתו בתפילות למרגלות הכותל המערבי, שבה והוזכרה פעמים רבות אותה מימרה מדרשית "לעולם אין השכינה זזה מכתל מערבי של בית-המקדש" (תנחומא הקדום שמות י; שמות רבה, ב, ב). אט אט היא השתרשה בתודעת רבים, ודומה היה שהכתל המערבי של הר הבית הוא הכותל המערבי של המקדש. לפחות נדמה היה שלא נותר מאומה משאר כותלי הר הבית, פרט לזה המערבי. ואף זו טעות הנובעת מהעברת מדרש האגדה על הכותל המערבי של המקדש לכותל המערבי של הר הבית.

אין בכל הדברים האלה כדי לגרוע מערכו המסורתי של הכותל המערבי. מסורת בת שבע-מאות שנה היא עתיקה דיה."

דב בן מאיר: הכותל המערבי - מאימתי?

נראה לי שכשר צודק כאן כי היו המון התנגשויות קטנות לאורך הזמן, וזה די טבעי. קיקרו אמר שהרומאים עם מדיניות העושק שלהם השניאו את עצמם על העמים הרבים שתחת שלטונם.

רוב הזמן היהודים ניסו לעבור את זה בדרכי שלום, כמו למשל בגזירות פונטיוס פילאטוס (שנענש ברומא על מעשיו לפי כמה סברות) או בסיפור על ציויו של קליגולה להציב את פסלו במקדש. אבל מה שקרה בימי פלורוס וכמובן כל הבעיות החברתיות שתוארו במקורות חזל (אתם ודאי מכירים) הביאו להתפרצות בלתי נמנעת.

עם זאת, קצת עצוב לדעת שאם נציב סוריה גאלוס היה מעיף את פלורוס, או אם אגריפס לא היה מורעל ההיסטוריה היתה שונה.

צביקה - אני מעדיף שיוספוס לא היה בוגד בעמו ובכך היינו מפסידים את ספריו.

אש גדולה. הרשו לי להסביר:

מישהו 'ילד גדול' וגדול בתורה ובכלל. הוא הרשים אותי כחסין אש. לא אחד שנבהל או נעלב מתגובותי. לכן הקשר שלנו יציב וטוב. מצד שני אני חוני גם לא זב חוטם ולא נרתע מלהגיב ובעת הצורך לסנוט כשבר פלוגתא גדש את הסיאה. חרדית על נזדעקת יקירתי, ונחפזת להגן על ידידי האהוב? הוא לא ניבהל ממני. השיח בינינו בנוי על קומוניקציה טובה ופתוחה. כבר הוכח בעבר. על כל פנים מודה אני לך על שאת מכבדת אותו ומגנה עליו... ובצדק.

אהבתי מאד את דברי בליניק ומתכונן ללמוד מהדיון שלו עם שרית ווודרו. אין לי שום בעיה אם לא מסכימים עמי ויוצא נשכר מהלימוד. אך סומר אני כקיפוד למקרא דברי בלע המבזים את קודשינו.

ובנושא אחר: מישהו, כשהגבתי לך זה לא היה מאהבת נתניהו אלא משנאת המדינה וצהל שהעתרת עלינו הפעם...למכביר. שתקתי ושתקתי ואז גמרתי אומר להגיב. משהסברת שאתה כואב את חוק הגיור, הבנתי מה מקור ההשתלחויות שלך ושהם בסך הכל לשם שמים והחכמתי.

צום קל לכולנו.

* אגב אני בחו"ל וכאן 10:30 בבוקר. לפני עיור לא תשים מכשול...

ואינו אלא כקורא בתורה (עם ברכותיה). מה דינו בתשעה באב? הרי אסור לקרוא בתורה?

 

בצעירותי התגוררתי בתל-אביב והתפללתי באחד מבתי הכנסת בצפון העיר. באותו בית כנסת התפלל יהודי תלמיד חכם, ר' שלמה יהלומי,  שהיה נוהג

להעביר שיעורי תורה והיה מיודד עם אבי ע"ה. אותי הוא חיבב במיוחד וגם

שיבח אותי על הקריאה בתורה באותו בית כנסת.

 

הוא גם חיבר כמה ספרים, אחד מהם היה "שי לחגים ולמועדים", אותו הוא העניק לי במתנה.

בהקדמה לספר הוא כותב על האירוע שהוא השתתף בו לאחר השואה.

הקריאה על האירוע הזה מעבירה בי צמרמורת וגם יש בה מבט חדשני בלתי

צפוי ונועז על צחוקו של רבי עקיבא והמאמר "עקיבא ניחמתנו, עקיבא ניחמתנו". 

 

 

המלאך הממונה על זכרונות השואה אינו מרפה ממני. איני יכול להתגבר על

רגשותי ועל זכרונותי מהימים ההם. אסיים את הקדמתי-שיחתי בדברים

שאמרתי בועידת תנועת המזרחי - תורה ועבודה בגרמניה, שלאחר השואה 

(זה היה בחודש אדר, בשנת תש"ז). מלבד האורחים החשובים שבאו מארץ

ישראל  היו משתתפי הועידה, רובם ככולם, ניצולי השואה. עם נעילת הועידה

התחממו הלבבות ובאופן פתאומי פרצה שירה אדירה מפי כולם - כאילו

הנמצאים כאן הם האנשים המאושרים ביותר בעולם... שרו ורקדו, שרו ובכו...

תוך כדי הריקוד הסוער ממש, עלה אחד המשתתפים בו (כותב שורות הללו)ובקול רועד ורועם גם יחד הכריז: "יהודים יקרים! למה ועל מה אנו שרים

ורוקדים? ולשמחה מה זה עושה?! והרי כל מה שהיה לנו נגוז ואיננו... הרי...

הרי... ודמעות חנקו את גרוני - - - אלא מה? אנו נותנים אשראי  לרבונו של

עולם! אנו נותנים מפרעה -- שמחה -- על חשבון העתיד לבוא. אין עתה במה

לשמוח, אבל מאמינים אנו שהקב"ה יחזיר לנו את החוב ויעזור לנו ולכל

ישראל בקרוב, וימציא לנו שמחה ונחת ונזכה להקים בית ישראל ובתינו

מחדש"..

 

כתום דברי פרצו והתחזקו השירה והריקוד יותר ויותר, וכך רקדו ושרו עד אור

הבוקר - - -

לא "יזכה ויראה", בלשון עתיד, נאמר כאן, אלא "זוכה ורואה", לשון הווה.

שכן על המת , אומרים חז"ל, נגזר שיהא משתכח מן הלב (פסחים נ"ד ע"ב),

וראיה לדבר מיעקב שלא התנחם על יוסף

וכן אומר רש"י "וימאן להתנחם" - אין אדם יכול לקבל תנחומין על החי וסבור שמת, שעל המת נגזרה גזירה שישתכח מן הלב ולא על החי.

 

ואם לאחר אלפי שנים ירושלים עוד לא נשתכחה ואין אנו מפסיקים  להתאבל עליה, הרי זוכה ורואה בשמחתה, הרי האבלות הזו עצמה היא נחמה ושמחה, והוכחה לכך כי ירושלים לא מתה חלילה בשבילנו, שהרי אין החי משתכח מן הלב.

(ר' חיים מוולוז'ין) 

 

ואמנם בשו"ת הלכות קטנות חלק ב' (סימן קלט) כתב, שהגאון מהר"ם גלאנטי נהג בתשעה באב להניח תפילין בביתו ולקרוא בהן קריאת שמע, ואחר כך חולצן והולך לבית הכנסת להתפלל בצבור. ע"ש. וכן כתב בספר מעשה רוקח (סוף פרק ד' מהלכות תפילין) שיחידי סגולה נוהגים להניח תפילין בתשעה באב קודם בואם לבית הכנסת ולקרוא בהן קריאת שמע, כדי לחוש למה שאמרו כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר בעצמו. וסיים, וכן קבלתי אני הצעיר מפי הרב הגדול רבי אברהם יצחקי גאב"ד חברון, והיינו טעמא כי מן הדין חייבים להניח תפילין בתשעה באב, ומה שאין הצבור נוהגים להניחן בשחרית הוא רק מנהג וכו'. ע"ש. והגאון מהר"א ישראל בספר כסא אליהו (סימן תקנה) הביא דברי הלכות קטנות הנ"ל, וכתב על זה, וכן ראיתי להרשב"א בתשובה כתיבת יד, שכתב כן בשם רבינו האי גאון והרמב"ן. וכן נוהגים גדולים בתורה להניח תפילין בתשעה באב בהצנע לכת ע"ש. (ותשובת הרשב"א שהביא היא בשו"ת הרשב"א חלק ה' סימן ריד). וכן כתב הגאון רבי חיים פלאג'י בספר רוח חיים שם, ובספרו מועד לכל חי (סימן י' אות ס') ע"ש.

 

לעיניין קדושת  "בית המקדש", דודי יפה שאתה מצטט את ירמיהו הנביא שמאד חביב עלי. קודם לשיטתכם: מה שירמיהו טוען, לפחות לפי הבנתי הוא: שאין שום קדושה במקום ובחומר ממנו בנוי אותו "בית מקדש". הקדושה היא בפעילות הקדושה הנעשית בתוך המקדש, אבל בזמנו ( וגם בזמנו של ישוע מנצרת ) בית מקדש לא מלא את יעודו, אלא הפך למערת פריצים, לכן אין בו שום קדושה ואלוהים חרץ את גורלו לחורבן.

 

ועתה לשיטתי: "בית המקדש" היה בית מטבחיים מעורר פלצות. מקום עבודה זרה

מלא שקר וחמס. הלויים והכהנים טענו בעזות מצח כי אלוהים אוהב  "על האש "

לכן דרשו מהעם קרבנות, ומי אכל את אותם  קרבנות? ניחשתם נכון הלוויים והכהנים!

 

לצערנו זה היה המצב תמיד  וביתר שאת בימינו במדינה, קטנה אחת מדרום סוריה. ולך צביקה על דברי ההבל שלך, שכתבת כי המקדש נחרב ברצון האלוהים ןלכן לא צריך להתאבל עליו. שוב לשיטתם מאמיני דת ההבל מקבלים באהבה את רצון האלוהים . האבל הוא על החטאים שלהם שגרמו לרצון אלוהים, כלומר הם אבלים על ירידתם האמונית ומתאבלים על מנת לזכור ולהמנע להבא מירידה אמונית.

 

מה שנכון לגבי " בית המקדש " נכון גם לגבי " כתבי הקודש ".

חדש בבי"ח קפלן: פתק בכותל עבור החולה
שירות חדש שניתן בשיתוף הקרן למורשת הכותל המערבי מציע למטופלים לכתוב תפילה שתוטמן עבורם

 

איך אני אוהב את ט"ו באב...

 

את הרגע שבו הש"ץ מסיים את חזרת הש"ץ ואומר מיד חצי קדיש ואח"כ אשרי...

 

 

ובפרט השנה שהוא חל ביום שני אני שמח כפל כפליים...

נציגי בית החולים עברו עם כניסת הצום בין המאושפזים ואספו מהם בקשות

ותפילות להחלמה. התפילות מועברות ללשכת רב הכותל והן יוטמנו בין אבניו

 

 

 

בבית החולים "קפלן" ברחובות מצאו דרך לציין את ט' באב עבור

המאושפזים במחלקות: נציגי בית החולים עברו אמש (יום ב') במחלקות

האשפוז, ביחידה לטיפול נמרץ ובמחלקת הצינתורים ואספו מהמטופלים

המרותקים למיטותיהם פתקים ובהם בקשות ותפילות. בשיתוף עם "הקרן

למורשת הכותל המערבי" יועברו הפתקים להטמנה בכותל.

ע"כ

 

 

ולפענ"ד מצוה בו יותר מבשלוחו. אשר על כן הנני להציע שכל מאושפז

שיחפוץ בכך יוסע לכותל באמבולנס ושם יטמין במו ידיו את הפתק.

      

יש לשים לב להבדל הסגנוני ובפניה בין שתי הנבואות של הנביא הזקן, נבואת הכחש ונבואת האמת:

 

יח - ויאמר לו... ומלאך ה' דבר אלי בדבר ה' לאמר השיבהו אתך אל ביתך ויאכל לחם...

כא - ויקרא אל איש האלהים ... לאמר כה אמר ה' יען כי מרית פי ה' ....

 

הבדלים:

ויאמר לו - פניה אישית שגרתית

ויקרא אל - פניה גבוהה של הכרזה והצהרה

 

מלאך ה' דבר אלי - מספר לו על הנחיה שקיבל...

כה אמר ה' - ניסוח ישיר מפי ה' מגבוה

 

השיבהו - דיבור בגוף שלישי רך ולא כציווי

יען כי מרית - דיבור בגוף שני ישיר ונוקשה

 

בכל זאת, כיוון שאותו אדם אומר את שתי הנבואות, וזה חריג בתנ"ך שבאותו מעמד נביא שקר אומר נבואת שקר אחת ואחריה - נבואת אמת, על כן מצא לנכון הכתוב לציין במפורש על הנבואה הראשונה "כחש לו".

 

בספר מל"ב טו-יח הובא מימוש נבואת איש האלהים, וכן סיפור מילוט עצמות הנביא הזקן שנקבר יחד עם איש האלהים, ועצמותיו לא נשרפו על המזבח.

 

האריה והחמור הם סמל לקיום מצות ה' ללא עוררין ונגד טבעם. האריה טבעו שיאכל את טרפו, ויהרוג את החמור. לא אכל ולא הרג את החמור. החמור טבעו שימלט מן האריה, והוא עומד אצלו ואינו נמלט. האריה והחמור טבעם שלא יעמדו אצל הנבלה ימים ושעות רבות, כאילו היו שומרים עליה. ועמדו בניגוד לטבעם. גם חית טרף, וגם חית בית. והם מציתים לדבר ה' בהעדר ידיעה וחופש בחירה. ללמד בני האדם כי מצוה עליהם לבחור בטוב(!) כי הבהמה נוטה לטבעה כשאינה מצווה, וכשהיא מצווה - פעלה בניגוד לטבעה. ושני אלה מצויים בכוח באדם, אבל ניתן בו הרצון, והוא יבחר אם לנטות לטבעו או למצוות אלהיו.

 

הנה כי כן, בפתח מלכותו של ירבעם, והוא שיסמן את הדרך למלכים שיבואו אחריו בממלכת ישראל, ולכן כל חטאיהם נקראו על שמו, בתחילת דרכו הוא מקבל אות ומופת, והזדמנות שניה.

הוא קורא לאיש האלהים: "חל נא את פני ה' אלהיך והתפלל בעדי..."

אלהיך! - עדיין הוא עומד במרדו (רש"י)

 

ירבעם מתחנן: "ותשוב ידי אלי" - אנא, החזר לי את הסמכות ואת עוצמת המלכות והשררה. המופת שידו יבשה כשהוא רוצה לומר "תפשוהו" (ועדיין לא אמר!) פגע אנושות בסמכותו ויראת נתיניו, וזו היתה בקשתו, להשיב אליו את הסמכות והכבוד, וה' קיבל תפילת איש האלהים, אך העניק לירבעם יותר ממה שביקש! וכתוב "ותשב יד המלך אליו" - זה מה שביקש, "ותהי כבראשונה" - האם אלה מלים מיותרות? ודאי שלא. חזרה סמכותו ועוצמתו כאילו לא היה המופת ולא הושפל בעיני עבדיו ונתיניו. וזה יותר ממה שביקש.

 

ודודי דייק כי ירבעם בעצם לא נענש.

 

נבין טוב יותר את המדרש של ר' אבא: כאן תפשו הקב"ה בבגדו... כמעט החזיק בו... ואמר לו חזור בך! ונטייל אני ואתה ובן ישי בגן עדן. ולא סתם הקדים הדרשן את ירבעם לבן ישי, הרי הובטחו לו עשרה שבטים! וההמשך ידוע.

המלך אינו נענש כאשר הוא מקבל הזדמנות שניה. המלך אינו אדם רגיל. אם הוא חוזר בו, בכוחו לגרום טובה עצומה לכלל ישראל וזה מחפה על כל חטא שחטא. איש האלהים שחטא ומרה את פי ה' היה עלול לגרום חילול ה' שמא לא יאמינו לנבואתו שבגללה נשלח לבית אל, אם הוא עצמו אינו מציית לחלוטין, ולכן היה עונשו מיידי - כי השליחות שלו חשובה ממנו. ובמותו - גרם גם לחוטאים להודות בנבואתו, והראיה לכך, הנביא הזקן, שהוא סמל הממסד הדתי החוטא, מודה ואומר: הוא אשר מרה את פי ה' ויתנהו ה' לאריה וישברהו וימתהו כדבר ה' אשר דבר לו. ואח"כ בצוואתו לבניו הוא מודה כי הנבואה על כהני הבמות ונביאי השקר - תתקיים. ואחרון אחרון: זו הסיבה שהוא עצמו (הנביא הזקן) לא נענש, הוא האמצעי לגרום לכל החוטאים בבית אל להודות באמיתות נבואת איש האלהים. אם ימות, יצא שכר ענישתו בהפסד זה.

מבטו של החמור ("שבו לכם פה עם החמור"). העבודה אינה ברשותי ואיני יודע לאן נעלמה...מ"מ יצאתי, מדומה , ידי חובת ההגשה.

לעשותכם בארץ. לעשותכם בארץ פירושו ע"י כפייה שתעשו בעל כרחכם, וכמו דקיי"ל האומר איני נוטל לולב וכו' מכין אותו עד שתצא נפשו,וזה אינו רק בארץ,דהא מודעה רבה לדאורייתא, וע"כ כמוש"כ הרשב"א שאם לא יקיימו אין להם חלק בארץ שע"מ כן ניתן להם, וא"כ טרם בואם לארץ לא היה דין כפיה עליהם. ודו"ק

והוא לא יוכרע כאן.

 

ועל זה ציטט הפרופסור קלויזנר את קארלייל - מעולם לא נאכלה עוד לארוחת

בוקר הביצה, שאפרוח בריא וחזק יכול לצאת ממנה...

וד"ל

 

הגם שפלאביוס עצמו רומז על כך ב"דיאגליה", היא הבשורה.

 

 

אבינו שבשמיים,,,,,,,,

 

 

אנחנו מאמינים בני מאמינים ואין לנו על מי להשען אלא על אבינו ,,,אבינו שבשמיים

שכחתי עניין אחד:

 

שלוש פעמים נאמר, בסיפור שני הנביאים, כי חבשו את החמור לנביא הזקן. בפסוקים יג, כג, כז.

 

החובשים את חמוריהם (בנביאים - חוץ מהחובשים בתורה אברהם ולהבדיל - בלעם): אחיתופל, מפיבושת, שמעי, והשונמית.

 

בכל המקרים מדובר בעניין של חיים ומוות! בכל המקרים - חבישת החמור מלמדת על נחישות ההחלטה וגורליות הצעד.

 

וכאן - שלוש פעמים לאותו אדם.

דומה היה עלי, כאשר קראתי את הפרק הזה לראשונה (לפני שנים רבות...) והוא מבקש לחבוש לו את החמור, קיבלתי צמרמורת. הנה דבר רע הולך להתרחש...

 

(אמנם בפעם השניה, כפי שהזכרנו, רכב על החמור איש האלהים, אבל החמור נחבש עבור הנביא הזקן)

עורכים י אזולאי ,י אגסי גדולי המוסר בשבילי התורה מפתחות לספרי גדולי המוסר מפתח לפסוקי התנ"ך ב כרכים תש"ע (הפניות לספריהם של י סלנטר י בלאזר הסבא מקלם רבי ירוחם ממיר הסבא מנובברדוק הסבא מסלבודקה רבי יהודה לייב חסמן א דסלר א לופיאו י לווינשטיין ח שמואלביץ ח פרידלנדר ש וולבה

חטא חטאה התקשורת בסיקור תשעה באב
כמו בכל שנה כלי התקשורת מעוותים את המציאות כאשר הם מראים את המיעוט הקטן בת"א שמבלה בט' באב בבתי קפה כשרוב העם מתאבל

ספרות? לא בבית מדרשנו

ריה"ל והרמב"ם לעומת סופוקלס ואלי עמיר, תשובות ברורות לעומת תהיות וסימני שאלה, שכל לעומת רגש. "אגדתא 3", תחרות הסיפורים של ynet ובני עקיבא, יצאה לברר מדוע מקצוע הספרות נעלם מהישיבות התיכוניות, לטובת מחשבת ישראל

לירון נגלר-כהן

 

אני בא למלא אחר מורי ורבי בן יוסף.

בפרשת המועדים בבמדבר (פ' כח-כט) נעשתה אבחנה ברורה בין השבת לבין המועדים וראש חודש. במיוחד הייתי רוצה לציין את הפסוקים האלה:

 

בפרק כח, טו, לגבי עולת ראש חודש, כתוב 'על עולת התמיד יעשה ונסכו'.

 

ולגבי ראש השנה, באחד לחודש השביעי, כתוב (כט, ו) 'מלבד עולת החודש ומנחתה ועולת התמיד ומנחתה ונסכיהם כמשפטם'.

 

בשבת עצמה הקורבנות הם - כח, ט - עולת השבת ועולת התמיד היומית.

 

לכאורה, הכתוב אינו מכיר מצב שבו יש גם עולת שבת בראש חודש (או עולת ראש חודש בשבת). ומן הראוי לשאול: מדוע?

למה הקפיד הכתוב לפרט את כל האופציות, אפילו במחיר של חזרה מייגעת לגבי כל מועד ולגבי ראש חודש, אבל את האפשרות הזו השמיט?

 

מבחינה עקרונית תאולוגית, אני סבור כי התשובה היא זו.

 

השבת בתורה יש לה מעמד מיוחד.

שום דבר אינו דוחה אותה, והיא דוחה כל דבר.

השבת היא יום מקודש מששת ימי בראשית שנתקדש ע"י הקב"ה בכבודו ובעצמו, והיתה בעולם לפני שהברית עם עם ישראל באה לעולם. אמנם, עד שיצאו ישראל ממצרים וקיבלו את השבת היא לא ניתנה לאף אחד (ואף כי אמרו רבותינו כי אבותינו שמרו מצוות ודאי גם שבת, אבל היא לא ניתנה להם!) ורק לאחר שיצאו ממצרים ניתנה להם השבת במתנה מגנזך של הקב"ה:

 

רְאוּ כִּי ה' נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת (שמות טז, כט)

 

ואף לפני שנתן להם את התורה.

ועדיין השבת היא של הקב"ה, לא תשתנה לעולם. ובניגוד לחודשים ולמועדים, שנאמר בהם:

"ובראשי חדשיכם", וכן: "במועדיכם"

 

על השבת נאמר בתורה ארבע פעמים "שבתותי":

 

אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ (שמ' לא, יג)

אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ (וי' יט, ג)

אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ (וי' יט, ל)

אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ (וי' כו, ב)

 

ובכן, השבת היא של הקב"ה, והמועדים והחודשים הם שלכם!

והנה, על יום כיפור, שלגביו נאמר בתורה "שבת שבתון", כדי שלא נטעה, הדגיש הכתוב כי גם הוא מועד, וגם הוא - "שלכם"  -

 

בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ, בָּעֶרֶב--מֵעֶרֶב עַד-עֶרֶב, תִּשְׁבְּתוּ שַׁבַּתְּכֶם

 

ואין מילת שבתכם על יום השבת.

אז בקצרה:

צביקה, לגבי השאלה על הסדיסט שצם, כתבתי תשובה ארוכה ומפורטת שלא בא לי לצמצם אותה בעקבות עצלנות, שבוע הבא אני אשלים אותה. דבר שני שרציתי לומר לך זה שעל אף חוסר הכבוד שאתה רוחש לר"ע, אני מצפה ממך לכבד את מכבדיו ולקרוא לו רבי עקיבא. כפי שלא היה לך נוח לו הייתי קורה ליצחק רבין 'איציק'. תודה מראש.
למתפלמסים על לוחות השנה, הייתי שמח אם מישהו היה כותב מי נגד מי ובמה מדובר, על מנת שגם אני אוכל להבין את הסיפור.

בהקדמתו לקד"מ :
כל מי שרוצה יכול לחחקור את דברי הימים האלה ללמוד מהם ביחוד דבר אחד זה והוא,שכל הנוהרים אחרי רצונו של אלוקים ואינם נושאים את ליבם לעבור על על החוקים הטובים, הצלחתם בכל דבר היא למעלה מכל דמיון ושכרם, האושר,ניתן להם מאת אלוקים. וכל אימת שיסורו מדרך שמירת המצוות המדוקדקת,נעשה להם כל דבר קל לקשה וכל מעשה טוב, שישתדלו לעשות, סופו אסון שאין לו תקנה.

 

ירבעם עבד את ה' במשך שלוש שנים, כדוד ושלמה, עד שעשה את העגלים.

במשך שנים אלה היו הלויים נוטשים את ממלכתו והולכים ליהודה. התחילו העם נוהים אחריהם והולכים ליהודה, והיו מחזקים את שלטון רחבעם.

 

דה"ב, י, יג-יז:

והכהנים והלויים אשר בכל ישראל התיצבו עליו מכל גבולם. כי עזבו הלויים את מגרשיהם ואחוזתם וילכו ליהודה ולירושלים כי הזניחם ירבעם ובניו מכהן לה'.

.....

ואחריהם מכל שבטי ישראל הנותנים את לבבם לבקש את ה' אלהי ישראל, באן ירושלים, לזבוח לה' אלהי אבותיהם. ויחזקו את מלכות יהודה ויאמצו את רחבעם בן שלומה לשנים שלוש. כי הלכו בדרך דוד ושלמה לשנים שלוש.

 

עגלי ירבעם היו בבית אל עד לימיו של יהוא, שהשמיד את כל עבודת הבעל וכהני הבעל מישראל, אבל הותיר את העגלים בבית אל ובדן:

 

מל"ב, י, כח-לא

 

כח - וַיַּשְׁמֵד יֵהוּא אֶת הַבַּעַל מִיִּשְׂרָאֵל.

כט - רַק חֲטָאֵי יָרָבְעָם בֶּן נְבָט אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא סָר יֵהוּא מֵאַחֲרֵיהֶם עֶגְלֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בֵּית אֵל וַאֲשֶׁר בְּדָן

ל - וַיֹּאמֶר ה' אֶל יֵהוּא יַעַן אֲשֶׁר הֱטִיבֹתָ לַעֲשׂוֹת הַיָּשָׁר בְּעֵינַי כְּכֹל אֲשֶׁר בִּלְבָבִי עָשִׂיתָ לְבֵית אַחְאָב בְּנֵי רְבִעִים יֵשְׁבוּ לְךָ עַל כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל.

לא - וְיֵהוּא לֹא שָׁמַר לָלֶכֶת בְּתוֹרַת ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּכָל לְבָבוֹ לֹא סָר מֵעַל חַטֹּאות יָרָבְעָם אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל

 

ובנו של רחבעם - אביה - נלחם בירבעם וכבש ממנו את בית אל. לפי המסופר בדה"ב יג, אביה בן רחבעם עם חיל של 400 אלף איש נלחם נגד צבא ירבעם ובו 800 אלף איש, והיכו ממנו חצי מיליון חלל מישראל! וכאמור כבש את בית אל ובנותיה ועוד שתי ערי ממלכה. הוא לא הרס ולא ביטל את העגלים.

 

עינינו הרואות כי מלך יהודה לא מצא לנכון לבטל את העגלים, שלדעתי טרם נחשבו ע"ז באותו שלב.

אינדיקציה נוספת: ירבעם חטא באותה עת רק במינוי כהנים שלא מבני לוי, כי שבט לוי נהו אחרי רחבעם, כמצוטט לעיל. עובדה שאיש האלהים שבא מיהודה בשליחות מיוחדת להנבא נגד חטאי ירבעם, אינו אומר מילה על עגלי הזהב.

 

כמו כן, המלך יהוא, שהנביא אומר לו (לפי חז"ל זה יונה) בדבר ה' (מל"ב י, ל), כי הוא היטיב לעשות הישר בעיני ה', והבטיח לו לפחות 4 דורות מלכים בשכר זה, והוא הותיר את העגלים. ועובדה כי אלה לא נחשבו לחטא כה חמור שימנע מן הנביא לשבחו בדבר ה' כעושה הישר בעיני ה'.

 

אני יודע כי בסופו של דבר העגלים מוגדרים כחטא, אבל איננו יכולים להתעלם מכל הנ"ל. תאמרי כי הלווים והכהנים הלכו ליהודה בגלל שירבעם הדיחם מכהונה, ואולי להיפך? אולי בגלל שנותרו נאמנים לרחבעם, וזה טבעי! כי הם רצו לשרת במקדש ה' בירושלים, במקום הטבעי שלהם, ולכן היו חייבים ללכת אחרי רחבעם, מסיבה דתית ולא פוליטית.