מסובך להסביר, אבל מצאתי אצלי במייל חלקים מדיון בשנה שעברה, שהעתקתי והדבקתי להמשך בירור במקום אחר.

איני בטוחה אם הדיון הזה התנהל עם בליניק, (ב', האתה היית זה? אשמח לדעת).

בכל מקרה, אני מביאה בפניך חלק ראשון.(בשתי תגובות נפרדות)

 אם זה מעניין אותך, אביא את ההמשך. ניסיתי שוב ושוב לעשות רווחים, אך זה לא הלך. צר לי על הצפיפות של הכתוב.

 

"

אתה אומר כי לעולם לא תשרה קדושה קבועה בדבר. ואיני יודעת אם במילה דבר אתה מכוון רק לאדם, או לכל חפץ שהוא בעולם הזה.

ועל השני, אני חלוקה, כיון שבאמת, נראה שיש שתי סוגי קדושות בעולם שלנו. אחת, קביעא וקיימא, והשניה, תלוית מעשים וחולפת. ועל פניו נראה לי כי אתה מאחד את שתיהן יחד, בעוד שאני נוטה להפריד ביניהן. אתה אומר כי בעולם הזה, ניתן רק להגיע לסוג השני. ואני רואה בחפצים לדוגמא את שתי סוגי הקדושות, והם תשמיש קדושה ותשמיש מצווה. וכי יש תאריך פג תוקף לקדושה של ס"ת, או תפילין לדוגמא, גם לאחר שנים רבות שכבר לא נעשה בהם שימוש? וזוהי הקדושה הקבועה והקיימת, בדבר המוחשי בעלמא דין. וכן קדושת ארץ ישראל, יש בה בחינה שאינה סרה לעולם, ודווקא בחינת  קדושה זו היא המסלקת אותנו ממנה לגלות.   והקדושה השניה, שעליה נדמה לי שכיוונת, היא בדמות חפצי מצווה, שאכן לשעתם, שורה עליהם קדושה בשעת מעשה, אך זו אינה ברת קיימא ואינה מצריכה גניזה. ואם כן, הכיצד אתה רואה את הסוג הראשון לפי שיטתך?   ועוד לא ברור לי עד הסוף מה שכתבת לגבי הנשמה. לפי שיטתך, כאשר היא נמצאת בגוף, מה הסטטוס שלה? כתבת אחר. אבל מהו האחר הזה, קודש או חול? וכי איננו אומרים בכל בוקר אלוקי נשמה שנתת בי טהורה היא. כרגע טהורה, לא רק בזמן שעולה מעלה. (לבי אומר לי שעכשיו תעשה חלוקה בין טהורה לקדושה...)   ועדיין לא ברור לי לפי דעתך מה תפקידה של הנשמה כאן. כיון שאתה אומר שכאשר אנו עושים מעשים קדושים, אנו הופכים לאפופי קדושה, אבל זו קדושה שחוצה לנו, סובבת אותנו, ואינה פנימית לנו, מעצם טבעה של המילה אפופים, ואם כן, איפה זה מתחבר לנשמה שתמיד דרה בתוכינו? ואני מאמינה שזו נשארת קדושה באופן תמידי, וכאשר אנו מקיימים מצווה, היא יוצאת מהנסתר אל הנגלה, והקדושה ששורה עלינו אינה חיצונית לנו, אלא שנפתח פתח לנשמה מבפנים להאיר עלינו, ואולי אפשר גם לומר שבשעת מעשה מצווה הקדושה הפנימית חוברת לקדושה החיצונית הסובבת כ"ע. "  

מצאתי את הדיון הראשוני שקדם למה שהבאתי למטה. אולי יבהיר את ההשתלשלות ויוסיף קצת. רק בעיה קטנה- משום מה זה חותך לי כל פעם שאני עוברת כמה שורות ספורות, אז אני צריכה להביא בחלקים. המתן שיתפרסם, ואשרשר את ההמשך כדי לא ליצור בלבול גדול מדי...

(פסקאות שמתחילות בסימן שאלה, נכתבו אלי. תגובות שלי -מתחילות ב-ש')

 

? הערה כללית, כנראה פליטת קולמוס, כתבת פעמיים "כולנו קדושים" אבל חשוב לדייק: הקדושה, כמהות, מיוחסת רק לקב"ה, ואין קדוש בלתו. הקדושה שנאמרה על עם ישראל היא בכוח, כגון: שכתוב בלשון "והתקדשתם" "והייתם קדושים", זו תביעה ודרישה, ואינה מצב נתון או מהות]

 

ש. אני עצמי, זקוקה שנתעכב על מה שהתחלנו בו, על החילוק שעשית בין קדושת ה' לקדושת העם. דבריך אלו אינם מרפים ממני, ויצרו אצלי בלבול . לא רק שאיני מבינה לחלוטין את ההבחנה בין קדוש כמהות לבין קדוש כתביעה, אלא מפני שעצם החלוקה שעשית נדמה לי הפוכה לכל עיקרי אמונתי והחינוך שלי. קדושה כמהות מול קדושה כדרישה. מה שאני מבינה מדבריך אלו, הוא שה' תמיד קדוש, זוהי עצמותו ומהותו. לעומת זאת, אתה טוען כי יש רמת קדושה כללית לעם, נקרא לה "יחידה", או "כנסת ישראל" או "נשמת האומה". אך ברמה  הפרטית, אין זה כך. יש מאיתנו דרישה לעשות מעשים מסויימים, והם ....מה? איני מצליחה להשלים כראוי את המשפט הזה לגישתך.

לפני מספר שבועות כתבתי כאן משהו בנוגע ללוח השמשי שהיה נהוג במקומותינו במשך כאלף שנה, לוח בעל 364 ימים המחולק ל-4 רבעונים בני 91 יום כל רבעון, כל רבעון מחולק לשלושה חודשים, לוח שראשו הוא א' לראשון (ניסן) וסופו בל"א לשנים עשר (אדר) (4 חודשים הם בני 31 יום ושאר החודשים בני 30 יום)

את המידע על כך קיבלתי בהרצאה מלומדת של פרופסור רחל אליאור (ראש החוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית), ולאחר שיצאתי המום מההרצאה רצתי לרכוש את ספרה "זכרון ונשייה: סודן של מגילות מדבר יהודה". בספרה זה היא מבססת את ההשערה שלה על מגוון רחב של מקורות כשבראשם כמובן מגילות מדבר יהודה אך לא רק.

 

תגובתו של בן יוסף, מודיעין - לא אחרה לבוא, והוא סיפר בהתרגשות שהוא עובד על העניין הזה כבר כמה שנים ומנסה להוכיח בדיוק את אותו הדבר ושאל אותי מאיין אני יודע את זה. כמובן שסיפרתי לו.

 

ההשלכות לממצאים אלו הן השלכות משמעותיות ביותר הן במישור ההלכתי והן במישור ההיסטורי ומשום כך החל הפולמוס שעוד לא הסתיים (הוא יוכרע רק לאחר ש woodrow ישתכנע, - דבר שלא נראה לי סביר, על פי "הכרותי" איתו, או שהוא ישכנע את בן יוסף  ואותי - וגם זה לא נראה סביר).

 

הפולמוס מתמקד כאמור בשאלה האם זה נכון שהלוח השמשי שימש את עם

ישראל בכל תקופת המלוכה ובתי המקדש עד המאה השנייה לפנה"ס (אנטיוכוס, חשמונאים), או שתמיד היה לנו לוח המבוסס על מחזורי הירח החודשיים ועיבור כל 4 שנים, והאם כל התורה (החומש) מבוססת על הלוח הזה.

אני כבר יצאתי מהוויכוח כי אין לי את הכלים שיש לבן יוסף ובליניק ודודי ובטח גם לך, למצוא לעניין הוכחות בתורה.

חוץ מזה שאני כבר מהמשוכנעים, כי קראתי את ספרה של אליאור והשתכנעתי לגמרי. זה נשמע גם כל כך הגיוני ופשוט, ועיקר הסיפור הוא לא  אם היה לוח כזה או לא אלא איך הצליחו חכמינו להסתיר אותו ולהשכיח אותו לגמרי עד שהתגלתה ספריית ספרי הקודש במדבר יהודה...!

 

רק כדי לסבר את האוזן שלך ולהבהיר את הבעייתיות ההלכתית המתגלה כאן אומר שהלוח השמשי היה לוח יציב שקבע את כל החגים והמועדים בימים קבועים שאף פעם לא היו ימי שבת. אף פעם!!!

א ניסן חל תמיד ביום רביעי בשבוע וביום השויון האביבי. על כן, חג הפסח נחגג תמיד ביום שלישי בשבוע,  ולא הייתה שאלה מה קורה אם חל בשבת ומתי מתחילים לספור את ספירת העומר ולא היה צורך להתווכח מתי חל חג השבועות.

ועוד המון דוגמאות. ההשלכות החמורות יותר שעליהן הצביע בן יוסף הן על חילול שבתות וחגים המוני (אליבא דלוח שמשי מקודש מהתורה!) מאז שהונהג הלוח הירחי המעובר.

 

בן יוסף טבע את מטבע הלשון שכדי להבין מה שקרה צריך 'שינוי תודעתי' עמוק, ואחרי התגובות הנזעמות של W ידידנו הבנתי למה התכוון בן יוסף.

נהוג לחשוב שהיהודים פץחו במרד חסר סיכוי נגד רומא אבל יש היסטוריונים שלא חושבים כך.
לאחר הניצחון הראשוני על הכוחות הרומאים בסוריה וביהודה, ובהגיע הכוחות הרומאים בפיקוד אספסינוס, היהודים יכלו לנקוט בדרך הבאה:
ניתן היה להציע לרומאים את המשך שלטונם בארץ תוך הבטח תנאים טובים יותר ליהודים, מה שיוצר מצב שכולם מרוויחים: הרומאים ממשיכים לשלוט והיהודים נהנים ממצב עדיף, וכמו כן שני הצדדים נמנעים ממלחמה.
יש לזכור גם שבאותו הזמן נוצרה הזדמנות מיוחדת שבה הרומאים היו עסוקים בכל מיני חזיתות וזה יתרון טוב ליהודים, ככה שהם באים מעמדת עליונות (גם אחרי הניצחון כאמור).
האם שנאת חינם היתה הגורם הבלעדי לכישלון? כמו שכבר ציינתי היא סימפטום. היה קיטוב עצום בחברה וזעם כלפי האליטות שהפקירו את העם לגורלו מול המגף הרומאי. כל זה התפוצץ כשהם הרגו את אותם בני האליטות, ואחר כך את עצמם.

ראשי » חדשות » חברה
ועדת החינוך תדון בפרשת המרצה שפוטר
הסערה בעקבות הפרסום במעריב על הדחתו של ד"ר רן ברץ מגיעה לכנסת. ועדת החינוך תתכנס לדיון בטענות כי פוטר בשל דעותיו הימניות
אפרת זמר-ברונפמן ואריק בנדר | 22/7/2010 8:18 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
סערה בעקבות הטענות להתערבות פוליטית בהחלטה על המשך העסקתו של ד"ר רן ברץ בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה העברית - טענות שנחשפו אתמול (ד') במעריב. בעקבות הפרסום תתכנס ועדת החינוך של הכנסת לדיון מיוחד בפרשה.
ד''ר רן ברץ
ד''ר רן ברץ .


הנהלת החוג לפילוסופיה שבו לימד ברץ בשנים האחרונות הודיעה לו כי הוא אינו משובץ להוראה בשנת הלימודים הקרובה.

ההחלטה עוררה ביקורת מצד סטודנטים רבים שטענו כי ברץ הוא מרצה מצטיין. לטענת סטודנטים ומרצים בחוג, נגד ברץ פעל "לובי" שהתנגד לפעילותו בפקולטה בשל דעותיו הפוליטיות הימניות.

מנגד, גורמים בכירים באוניברסיטה שבו ודחו אתמול בתוקף את הטענות. לדבריהם, ברץ לא הצליח להתקבל במכרז על תקן אקדמי קבוע שהוקצה למחלקה מפני שלמועמד אחר היו נתונים אקדמיים טובים יותר.
"החלטה שנגועה בנימוקים לא ענייניים"

"ברגע שהתקבל מרצה קבוע, אין סיבה להעסיק את ברץ שהוא מרצה מן החוץ", אמרו באוניברסיטה והדגישו כי בניגוד לטענות שהועלו על ידי סטודנטים ומרצים, לא היו השפעות פוליטיות על ההחלטה.

יו"ר ועדת החינוך, התרבות והספורט של הכנסת ח"כ זבולון אורלב (הבית היהודי) הגיב על פיטורי המרצה ואמר: "לאחר ששוחחתי וביררתי
את העניין עם המרצה ועם חלק מהנוגעים בדבר באוניברסיטה, עולה חשד כבד שמדובר בהחלטה שנגועה בנימוקים פוליטיים לא ענייניים.

"חובת ההוכחה להבהיר את ההחלטה המוזרה מוטלת על האוניברסיטה. ההחלטה התמוהה מטילה עננה כבדה על האוניברסיטה. בדעתי לכנס ישיבה מיוחדת של ועדת החינוך כדי לברר את העניין".
זירת תוכן מאת לקוחות רלוונטי מה זה?

הערב תיערך בירושלים סעודה נדירה ומיוחדת שבה ייאכלו מעדנים נדירים כגון ארבה, דג חרב, דג שיבוטה, מרק תורים יונים ודרור ועוד בעלי חיים אקזוטיים. עבור תושבי אסיה זה אולי נשמע כמו ארוחת ערב שגרתית, אלא שהסעודה המדוברת תהיה כשרה למהדרין ובעלת ממד תרבותי והיסטורי - סביב השולחנות יתאספו רבנים, פרופסורים, זואולוגים, שפים וגם סתם דתיים שרוצים לשלב בין אוכל ליהדות.

הד"ר ארי גרינספאן שיזם את "סעודת המסורה" יחד עם ד"ר ארי זיבוטפסקי, מספר כי הגמרא במסכת חולין מסבירה כי למוח של דג השיבוטה הכשר יש טעם כשל חזיר. לדברי ד"ר גרינספאן: "הבעיה שלנו היתה שדג השיבוטה גדל בנהר פרת, החוצה את אירן ועירק - משם כמובן לא יכולנו להביא דגים. אבל מקור נהר פרת הוא בדרום טורקיה ומשם הבאנו אותם לארץ השבוע.

ד"ר גרינספאן, שהוא גם מוהל, גם רופא שיניים וגם חוקר עולמי לגילוי קהילות יהודיות וחפצי יודאיקה נשכחים, מבהיר כי המטרה של הארוחה היא לא רק לאכול אוכל נדיר וטעים, אלא בעיקר שימור של המסורת ההלכתית הקובעת כי בעלי חיים אלו הם כשרים לאכילה. מתברר כי בשנים אלו הולכים לעולמם קשישים שאכלו את בעלי החיים האלו בארצות מוצאם, כמו למשל התימנים שנהגו לאכול ארבה והעירקים שאכלו שיבוטה.

מה הרב אליהו לקח איתו לקבר?

רק לאחר פטירתו גילו בני משפחתו של הרב מרדכי אליהו כי הוא היה חבר בבית דין של מקובלים שהתכנס כמעט מדי שנה כדי לקבוע: "הגיע זמן הגאולה". ראש ההרכב ביקש שהרב ייקבר עם פסקי הדין, "כדי להראות את הנימוקים לבית דין של מעלה"

מתגובה ה' כבר נמשך הדיון אל מה שהבאתי אתמול.

מתארת לעצמי שאף אחד לא הגיע עד לסוף, די מתבקש בהתחשב באורך הדברים.

מכל מקום, היות ודברים נשענו על דברים, לא חפצתי להביא חלקים מהם, פן יובנו שלא כפי הכוונה שבה נאמרו, ובעיקר שחצאי הדברים לא היו שלי, חששתי לנגוע בהם.

ואין בכל זה לומר שמי מאיתנו צדק בדבריו , אלא זו הבנתנו באותה השעה.

 

והקדמתי ואמרתי שהדיון הזה עבר למען שלישי, והנה התגובה בפניך. הלשון חריפה מעט, היות והנושא הזה בנפשו הוא, כמו גם האופן הנחרץ שבה הוא נלחם נגד דעותיו של לייבוביץ' :

 

"קראתי, ראשית בלי להכיר את המתדיין עמך, הוא מושפע מהמטעה הגדול הפרפ' ישעיהו ליבוביץ .... בהבטים לפרשת קרח אדבר על כך...לעצם השאלה האם קדושה היא "התייחסות" או "מציאות"? האם התנהגות יוצרת קדושה או קדושה מתגלה במעשים.? נקודת המוצא שרק הקב"ה קדוש שמשמעות דבר זה- "נבדל" אך לא "נפרד" שהרי כל דבר קיים הוא אינו הא-לוהים אך שייך לו,שהרי ללא הוויתו העצמית הנבדלת גם היא, לא היה קיים. על כן בעצם קיומו של כל דבר מונחת נבדלות היא הקדושה האימוננטית. אם תתבונני בכל דבר טבעי תיראי שאינך יודעת את עצמותו אלא רק את תופעותיו לדוגמא עצים וצמחים אנו ידעים את תכונותיהם אך לא את מהות הצמיחה מהו "הדבר" האומר להם: "גדל" קדושה אם כן היא לא מה שבני אדם עושים, אלא מה שבני אדם מאפשרים על ידי מחשבה דיבור ומעשה...הטעות של המתכתב עמך איננה רק בציור הקדושה הטרנסנטדאלית אלא בראש וראשונה יחסו לא-לוהים ככזה. אמונתו היא אמירה על הא-לוהים... אילו היה יורד לראשית דעתו של ריה"ל בכוזרי היה מבין שהאמת בזיקה לא-לוהים היא לא במה שיש לך לאמר עליו ואף לא בדרך השלילה כפי שטועים לחשוב מהרמב"ם, אלא אמונה היא היחס שלך אל עצמך כמבין את עוצם שייכותך אל אין סופיותו ואין ראשיתו. אך מי שחושב על הקב"ה כנפרד ועל עצמו כניפרד הרי זה "נרגן מפריד אלוף" וזה היה שורש חטאם של נדב ואביהו עייני באורות הקודש ב' בפרקים הראשונים ...עוד נדבר על כך..    "

 

ע"כד  

"

מזיכרון המרד החשמונאי שיצא חוצץ נגד האימפריה הסלווקית (הקרובה, לעומת רומי המרוחקת) ללא יכולת קרבית ולאחר שנים רבות של קבלת שלטון זר ללא מרידות. בתקופה הרומית כל אימת שאחד מצאצאי החשמונאים היה באזור גרף אחרין המונים למרידה,שלא פסקה אלא בימי שלטון הורדוס שהנהיג מדינת משטרה וחיסל את החשמונאים עד כמה שיכול היה,ומינה יהודים מחו"ל לתפקידים בכירים(ואף הילל,מן הסתם "הועלה על ידו) שלא סבלו מידו הקשה וקיבלו תפקידים בכירים כולל כהונה גדולה. עם מותו פרץ המרד מחדש,וביתר שאת. ולמעשה עד מלחמת בר כוכבא,הניצחון החשמונאי היווה סמל לגבורה וללוחמה נגד רבים. היו סיבות נוספות, כמובן, חלקן מקומיות חלקן כלל עולמיות.

חיפושים אחר חייל צה"ל שנעלם במהלך ניווט בדרום
חייל ביחידה קרבית שביצעה הלילה ניווטים באיזור צומת מסמיה בדרום נעלם במהלך האימון. מפקדיו חיכו בנקודת הסיום ולאחר שלא שב הזעיקו כוחות גדולים של צבא ומשטרה כדי לחפש אחריו. גורם צבאי מסר כי מסוק הצטרף לחיפושים וכי טרם ברור האם החייל נחבל וזקוק לעזרה או שהוא החליט לעזוב את האיזור

ספר שופטים הוא לטעמי ספר די עצוב. אני רואה אותו כאיזושהי עדות להתחלת ההתפוררות של עמ"י וחוסר היכולת לשמור על עקביות בעבודת ה' כמצופה מהם. הספר הוא גם עדות לחוסר היכולת ללמוד מטעויות ולחוסר היכולת להפנים את הריטואליות שעשיית הרע בעיני ה'-צרות-חזרה בתשובה- ישועה, וחוזר חלילה.

מלבד זה שהוא ספר עצוב, הוא גם לא כל כך ראוי לשמו. מה שמסופר בספר הזה מצדיק יותר את השם "מצביאים" מאשר "שופטים". אנחנו קוראים על תכסיסי אהוד בן גרא, מלחמותיו של גדעון, מעללי שמשון והקרנבל של אבימלך. אבל על משפט? לא ממש... לרוב מסתפקים רק בציון מספר השנים שהשופט שפט את העם.

יותר מזה, לפעמים השופטים הם לא אנשים גבוהי מצח שבמעשיהם לא בא לידי ביטוי עולם רוחני רחב במיוחד וד"ל.

לאחר התמיהות הראשונות, יש מקום לסייג קצת את הדברים ולציין 2 פעמים שבהם מצוין על התנהלות של השופטים שמזכירה "משפט" כפי שאנחנו רגילים לקרוא לו היום.

"ויאמרו אליו איש אפרים מה הדבר הזה עשית לנו לבלתי קראות לנו כי הלכת להלחם במדין ויריבון אתו בחזקה. ויאמר אליהם מה עשיתי עתה ככם הלוא טוב עללות אפרים מבציר אביעזר. בידכם נתן אלהים את שרי מדין את ערב ואת זאב ומה יכלתי עשות ככם אז רפתה רוחם מעליו בדברו הדבר הזה" (שופטים ח' א-ג)

"ויצעק איש אפרים ויעבר צפונה ויאמרו ליפתח מדוע עברת להלחם בבני עמון ולנו לא קראת ללכת עמך ביתך נשרף עליך באש. ויאמר יפתח אליהם איש ריב הייתי אני ועמי ובני עמון מאד ואזעק אתכם ולא הושעתם אותי מידם. ואראה כי אינך מושיע ואשימה נפשי בכפי ואעברה אל בני עמון ויתנם יהוה בידי ולמה עליתם אלי היום הזה להלחם בי. ויקבץ יפתח את כל אנשי גלעד וילחם את אפרים ויכו אנשי גלעד את אפרים כי אמרו פליטי אפרים אתם גלעד בתוך אפרים בתוך מנשה. וילכד גלעד את מעברות הירדן לאפרים והיה כי יאמרו פליטי אפרים אעברה ויאמרו לו אנשי גלעד האפרתי אתה ויאמר לא. ויאמרו לו אמר נא שבלת ויאמר סבלת ולא יכין לדבר כן ויאחזו אותו וישחטוהו אל מעברות הירדן ויפל בעת ההיא מאפרים ארבעים ושנים אלף" (שופטים י"ב א-ו)

יפתח וגדעון, שחוזרים כל אחד מניצחון גדול, צריכים להתמודד עם התמרמרות פנימית מכיוון שבט אפרים. גדעון ויפתח שניהם משבט מנשה, לכן הסנטימנט שלהם כלפי שבט אפרים לא אמור להיות שונה. אז למה התגובות כל כך שונות? למה גדעון פותר את הוויכוח בדרכי שלום ויפתח כועס ופותח במלחמת אחים עקובה מדם?

עולים בדעתי 2 הסברים:

א. יפתח היה נתון במצב פנימי מאוד שביר בעקבות הסיפור עם הנדר שנדר, מה שיצר אצלו תגובה אימפולסיבית ומאוד קיצונית, בעוד שלגדעון לא היו משקעים פנימיים שמכוחם הוא עלול לנקוט באלימות.

ההסבר הזה חלש לדעתי, כי בשביל לצאת למלחמה כל כך גדולה צריך רטוריקה, וצריך לוגיסטיקה וצריך כוחות נפש. ואם יפתח היה באבל על בתו, קשה להניח שיכל לגייס כוחות לאורך זמן עבור "פרויקט" שכזה.

ב. בשונה מההסבר הראשון, הסבר זה הוא רעיוני ולא פרקטי. על מנת להסביר צריך לנדוד לפרשת כי תצא ולעיין בתחילת הפרשה. בתחילת הפרשה כתובים ענייני אשת יפת תואר ועניין בן סורר ומורה.

רש"י לומד מקרבת הדינים לימוד אופייני של סיבה ותוצאה. לאמור- אם אדם נשא אשת יפת תואר, שהותרה מהחשש שתיבעל ללא התחשבות באיסור בגלל האדרנלין שבמלחמה ותחושת ה"אכול ושתה כי מחר נמות", הוא עלול להגיע למצב של בן סורר ומורה. כי גם אם נישואים אלה מותרים- הם רחוקים מלהיות אידאליים.

עכשיו נלביש את המבנה המחשבתי הזה על יפתח וגדעון. כשבני ישראל חזרו בתשובה בפרק ח', הקב"ה נענה להם ברצון ומושיע אותם על ידי גדעון. הנישואים הם 'אידאליים'. במקרה של יפתח, ישנו אילוץ. הקב"ה כבר אינו חפץ להושיע את עם ישראל, על אף שחזר בתשובה, ושולח אותו לחפש ישועה אצל העצים והאבנים שבהם עמ"י נותן את אמונו. בסוף הקב"ה מושיע את עמ"י רק בגלל 'קוצר רוחו' לראות את מסכנותם של עם ישראל. הפרי של השידוך הזה, שמקורו באילוץ, מתפוצץ לעם ישראל בפרצוף בסופו של דבר, ושולח להם רמז בעובי של פיל, שהקונספט הזה של אחטא ואשוב מאבד מהאפקטיביות שלו ועתיד להיגמר ב"איש הישר בעיניו יעשה" ובטרור פנימי אה-לה פילגש בגבעה. 

 

בתורה אין כלל שמות עם תחילית או סיומת יה או יהו. היוצא מן הכלל הוא

יהושע, שכידוע הוא לא נולד יהושע אלא משה קרא לו כך לפני היציאה לרגל את

הארץ.

 

הראשון בתנ"ך שבשמו מופיעה התחילית הזו הוא מיכיהו (פירוש השם מי

כה') משופטים י"ח. דוקא הוא... שגנב מאימו 1100 שקלים, החזיר לה, והיא

לאות תודה החזירה לו חלק מהכסף כדי שיקים כנסיה קטנה עם אפוד ותרפים.

היא ממילא הקדישה את הכסף לה'...

 

זה מה שעצוב בספר שופטים, כפי שאומר גבי. הסרקאזם שבו הספר כתוב.

 

ואם זה עצמו לא מספיק אירוני, מופיע אחריו נער לוי בשם יהונתן שמתמנה שם

לתפקיד הלוי המשרת בקודש.

 

 

ואנו כמובן יודעים מי הוא אותו יהונתן.

 

 

ירבעם אומנם רצה לקרוא לבניו נדב ואביהוא. אך מכיון שבימיו כבר הוחל

לקרוא בשם ה' הוא העדיף לקרוא לאחד מהם בשם אביה ולא אביהוא.

   

 

השם הזה גם דומה לאחיה.

 

איזה מקום מוזכר בתורה 3 פעמים, בפרשת דברים, פרשת ואתחנן ובפרשת עקב?

למושג קדוש, יש הרבה פירושים וחשוב ההקשר. אצלי למשל  החיים קדושים, כל החיים לא רק המין הנבזה ההולך על שתיים ומדבר שטויות. בדרגת קודש שניה  האמת. פרט לחיים ולאמת אין אצלי שום קדושה.

 

אפרופו המלבי"ם, פעם שאלתי את הרב הראשי הספרדי של ראשל"צ שאלה של ילד " מי הרג את גולית" תשובתו הייתה דויד,אז שאלתי אותו מה הוא עשה עם הראש של גולית והרב לא ידע את התשובה, אמרתי לו שהביא את הראש הכרות לירושלים

וזה מאד מאד הפתיע אותו. הלך הוציא מקראות גדולות ועיין בפירושים, המלבי"ם

כותב במקום ירושלים  לנוב. אמרתי לו שמואל הנביא שאתם מיחסים לו את כתיבת

ספר שמואל כותב בספר שמואל לירושלים והמלבי"ם שחי שלושת אלפים שנה אחריו, יודע יותר טוב? אני מניח שאת יודעת שבשמואל ב' כתוב שאלחנן בן-יעיר מבית לחם הרג את גולית. ובדברי הימים שמעתיק קטע זה משמואל ב' כתוב שהו הרג את אחי גולית, כי בזמנו כבר הכירו את האגדה המצוצה על דויד וגולית

שהומצאה לאחר מותו של דויד. נא לעיין שם שם. בגלל תופעות כאלה כותב ספינוזה שידם של הרבה מועלים בקודש זייפו את המקורות מסיבות שונות ומשונות בלתי טהורות לחלוטין.

 

זאת האמינות של המקראות ושל הפרשנים בגרוש.

 

לעניין המושג  ,,,,,,,,,,," דת ההבל "  מושג זה טבע מורי ורבי המובהק ברוך

דאספינוזה האלוהי.  מושג זה תואם את דתות המונו. כמו כפפה ליד.

בנוסף בויכוחים עם רבנים למדתי שמה זה מעצבן אותם, אין בדעתי לחדול מלהשתמש במושג גאוני זה אלא אם יש לך חלופה יותר מוצלחת. ושיעצבן את הרבנים יותר. במלחמה כמו במלחמה!  למה זה מפרע לך? מה שקובע האם זה נכון או לא נכון. אצלי האמת לפני הכל פרט לחיים עצמם.

 

אשקלונאים מתגוררים שנים רבות ברחוב דיבולט (DIVOLT st) ופתאום

נתעוררו לשאול לפשר השם המשונה הזה.

 

 

ומסתבר שאיש אינו יודע.

 

 

גם בעיריה אין יודעים.

 

 

גם ראש העיר הנוכחי וראש העיר הקודם אינם יודעים.

 

גם זקני אשקלון אינם יודעים.

 

 

ותושבי הרחוב כבר נואשו, העיקר שהדואר מגיע לשם... הם מתנחמים.

 

 

 

ולפענ"ד אירע כאן מה שאירע בהומורסקה של אפרים קישון ז"ל "יצחק הסוף

איננו".

 

ולמי שאינו מכיר את הסיפור, זה הולך ככה.

 

 

עורך הלילה של העיתון עבד על המאמר הראשי. הוא לא סיים לערוך אותו

ונאלץ לעזוב את המערכת. הוא השאיר את המשך הטיפול ליצחק, עורך

המשנה. וכדי שהלה לא יוריד לדפוס את המאמר הבלתי גמור, הוא השאיר

לו פתק ועליו כתב "יצחק הסוף איננו".

 

כאשר יצחק הגיע למערכת וראה את הפתק הוא חשב לתומו שזו הודעה על

פטירתו של אדם חשוב ששמו יצחק הסוף.

 

הוא מיד הכניס הודעת פטירה גדולה על פטירתו הפתאומית של יצחק הסוף.

 

קוראי העיתון שקראו את המודעה הגדולה, גם הם הבינו שאישיות חשובה

שבקה חיים, ואז כל מי שמכבד את עצמו פירסם מודעת השתתפות בצער...

 

 

וכך קרה שגם העיתון נאלץ לכתוב נקרולוג, הרי אי אפשר להתעלם ממותו

של האיש החשוב הזה שכל המדינה מתאבלת עליו...

 

.

וכך זה נמשך והתנפח, כיד ההומור ההונגרי הטיפוסי.

 

 

בסופו של דבר עירית תל אביב החליטה לקרוא רחוב על שמו של יצחק הסוף.

ראש העיר נשא הספד על האיש היקר הזה, הוא העלה על נס את פועלו

המבורך של האיש החולם והלוחם...

 

אפרופו הרחוב היהודי. הידעתם שבאילת ישנם רחובות על שמות של

נחשים.  ישנו שם בית השוכן ברחוב צפע פינת אפעה...  

 

 

איזה פחחדדדד...

של החמור...

 

אולי כתבת שם שהחמור ראה את האש והעצים ואין שה לעולה הוא נבהל מאוד.

הוא אמר לעצמו, כנראה שהולכים לשחוט אותי...

1. "חרדית - המחרידה", היה משחק מילים עם השורש ח.ר.ד. ועל משקל
המחרידה/מחזירה (בתשובה). מתנצל שוב על הפגיעה בך.
2. את מצטיירת כאדם עצמאי מאד, שלא יתן לאף אחד לתכנת אותו. הדקירה
יועדה לדודי , לא לך. את כבר רואה איך דברים מתנהלים כאן.
3. לדידי, האמונה בה` מורכבת מ-2 מורכבים: תפיסה שכלית ותחושה לבבית.
לעתים אני נתקל באדם (ותתפלאי: לאו דווקא גויים. רובם מאמינים בדרך
שלהם) אדם שפשוט נולד עם חסר. אין לו שום תחושת אלוהות ולכן לא
מסוגל לתפוס זאת, מבחינה שכלית. למדתי לא להתווכח עם אדם מסוג זה.
נראה לי כנכות. האם תתוכחי למה עיור לא רואה...? אין לי דרך לתקשר עם
אדם כזה בנושא אמוני. לא אצליח לשכנע אותו ולא מעונין בנסיונותיו לשכנע
אותי שאין אלוהים בעוד שאני חש וגם יודע שיש.
4. תודה על ברכתך לחזרה בשלום.


כל טוב,

חוני